ע"א 48153-02-11

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעות צולבות בין הצדדים בנוגע לעסקת שכירות כושלת של נכס מסחרי. המערערים, חברה למכירת רכב ובעליה מר אלי סהר, התכוונו לשכור מהמשיבה מוסך שישמש כאולם תצוגה למכוניות. המשיב טען כי הושג הסכם והמערערים פעלו בחוסר תום לב בכך שדרשו תיקונים מוגזמים ולא חתמו על חוזה השכירות. המערערים טענו כי המשיב לא הסכים לבקשותיהם. בית משפט השלום לא מצא הסכם מחייב אך הורה למערערים לפצות את המשיב בסך 30,000 ₪ בגין שיפוצים שבוצעו על פי דרישת המערערת, וכן הוצאות משפט בסך 7,500 ₪. המערערים ערערו על פסק הדין וטענו כי עבודתו של המשיב בנכס נעשתה בהתנדבות ואין להטיל עליהם אחריות. בנוסף, מר סהר טען נגד אחריות אישית, וציין כי לא קיימת עילה להטיל עליו אחריות מעבר לחברה. לאחר עיון בחומר הראיות, אני מסכים עם קביעותיו הבסיסיות של בית משפט השלום כי החוזה לא היה מחייב והסתלקותם של המערערים הייתה מוצדקת. עם זאת, אינני מסכים עם מסקנתו של משא ומתן חסר תום לב, שכן העובדות אינן תומכות בכך. תחת זאת, מצגי המערערת ודרישותיה כלפי המשיב היו רשלניים ורשלניים, והניעו את השקעותיו של המשיב. התנהלות זו נופלת תחת ההגדרה של אי ניהול משא ומתן "בדרך מקובלת" לפי סעיף 12 לחוק החוזים, המצדיק את הפיצוי שהורה עליו בית משפט השלום. באשר לחבותו האישית של מר סהר, היה על בית המשפט לדרוש נימוקים משכנעים ותשתית ראייתית, שלא הוצגו בתיק זה. מעשיו, בעת שייצג את החברה, עלו כדי רשלנות ופזיזות אך לא חוסר תום לב. לפיכך, ערעורו על אחריות אישית מתקבל, ואילו ערעור החברה נדחה. שני הצדדים יישאו בהוצאותיהם, והערבות שהופקדה על ידי המערערים תוחזר.