ה"פ 72642-01-18

תקציר

פסק הדין דן בסכסוך מקרקעין בין מבקשים שרכשו בית לבין רשות מקרקעי ישראל. המבקשים ביקשו לחייב את רמ"י לחתום עמם על חוזה חכירה הן לשטח ההיסטורי של המגרש הנרכש (1,222 מ"ר) והן לשטח המגרשים בתב"ע החדשה (כ-1,400 מ"ר). עם זאת, בית המשפט קבע כי ההסכם בין הבעלים הקודמים לבין עמידר (חברה לאומית לשיכון) מעניק זכויות רק בשטח הבנוי של הבית ובשטח קטן סביבו, המוגבל ל-250 מ"ר. השופטת מתחה ביקורת על התנהלות מינהל מקרקעי ישראל במהלך ההליך המשפטי, ותיארה אותה כפסולה לשינוי עמדתה ולייצוג דבר שאינו בר קיום מבחינה משפטית. עם זאת, התביעה נדחתה מאחר שהמבקשים לא הוכיחו כי לרמ"י הייתה מדיניות של חתימה על חוזי שכירות לכל שטח החלקה ההיסטורי ומשום שהסעד המבוקש לא היה ישים. המבקשים היו זכאים רק לחכירה של חלקת מתאר בשטח של כ-720 מ"ר, שהציעה רמ"י, בכפוף להסדר עם בעל קרקע שכן שאדמתו חופפת לחלקה. השופט קבע כי התנהלותה הפגומה של רמ"י אינה מצדיקה צו להוצאות ועודד את הצדדים למצוא הסדר על סמך הקביעות שנקבעו בפסק הדין.