ת"א 27652-07-20

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב תביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין, שהגישו התובעים, שהם חלק מיורשיו של הבעלים המנוח. המדינה טענה כי התביעה התיישנה, ועל כך ערערו התובעים מכמה טעמים. בית המשפט, לאחר שבחן את הטענות, חלק על טענות התובעים. נקבע כי התביעה, שהוגשה עשרות שנים לאחר שקמה עילת התביעה, אכן התיישנה על פי חוק, ופסק דין ארידור, הקובע תקופת התיישנות של 7 שנים לתביעות מסוג זה, חל על מקרה זה. בית המשפט דחה את טענת התובעים כי פסק הדין אינו חל רטרואקטיבית. יתר על כן, ניסיונם של התובעים להקביל את תביעתם לתיקון כתב תביעה לא צלח, שכן בית המשפט הבחין בין המקרה הנוכחי לבין תרחיש תיקון טיפוסי. בית המשפט בחן גם את טענות התובעים בדבר התליית תקופת ההתיישנות לפי סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות ומצא אותן בלתי משכנעות. סעיף 8 מתייחס לחוסר ידיעתו של התובע את העובדות המהוות את עילת התביעה, דבר שבית המשפט סבר כי אינו רלוונטי כאן, שכן זכויותיו של הבעלים המקורי כבר פקעו לפני שהתובעים ירשו אותן. לבסוף, בית המשפט פירש את סעיף 9 כמחייב הודאה ברורה ומפורשת בזכויות התובע, שלא הייתה קיימת במקרה זה. הכרת המדינה בזכויות יורשים אחרים לא נחשבה כהודאה בזכויות התובעים, מה גם שהיא נעשתה במסגרת הסכם פשרה ולא איפסה את תקופת ההתיישנות של כל היורשים. משכך, פסק בית המשפט לטובת המדינה, דחה את התביעה על הסף, והורה לתובעים לכסות את הוצאות המדינה.