ת"א 4097/02

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת להלוואה בסך 330,000 ₪ שנטלו הנתבעים 3 ו-4 מהבנק התובע, המובטחת במשכנתא על מקום מגוריהם של נתבעים 1 ו-2. הבנק טען כי הנתבעים 1 ו-2 התחייבו לרשום משכנתא על הנכס שלהם להבטחת ההלוואה. עם זאת, הנתבעים 1 ו-2 טענו כי רק העמידו ערבות להלוואה ולא הסכימו למשכן את ביתם. בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו על ידי הצדדים ופסק לטובת נאשמים 1 ו-2. נפסק כי מסמכי ההלוואה לא הצביעו על התחייבות של הנתבעים 1 ו-2 לשעבד את רכושם וכי הבנק לא פעל בהתאם להליכים נאותים ברישום המשכנתא. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי טענת הבנק כי הנתבעים 1 ו-2 נטלו ביודעין את המשכנתא אינה משכנעת. ההוראה לרישום המשכנתא הושגה ככל הנראה במרמה על ידי נאשם 3, והמחדלים המהותיים של הבנק, לרבות אי הקפדה על מודעותם של נאשמים 1 ו-2 למהות העסקה, פעלו לרעתם. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי ההתחייבות הנטענת לרישום המשכנתא אינה תקפה ודחה את תביעת הבנק. לנאשמים 1 ו-2 נפסקו הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ואילו לנאשמים 5 ו-6 נפסק סך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כל אחד.