ע"א 603/80

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לסכסוך בין שתי חברות - חברה זרה מליכטנשטיין בשם המערערת וחברה אמריקאית מטנסי בשם המשיב - שהתקשרו בהסכם ניהול לאחד המלונות של המערערת. ההסכם נפל, מה שהוביל את שני הצדדים להאשים זה את זה בהפרה ולפנות לבוררות. המשיב תבע 11,335,539 דולר, ואילו המערער תבע 3,711,000 דולר. במסגרת הליך הבוררות הגיש המשיב בקשה לעיקול זמני על נכסי המערערת - שתי חלקות קרקע עם בתי מלון בתל אביב - להבטחת הסכומים שהם עשויים להיות חייבים. הבקשה נענתה על ידי הרשם, אך בוטלה מאוחר יותר בשל בלבול מסוים, מה שהוביל את שני הצדדים לערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב, החזיר את העיקול על כנו והגדיל את הסכום המובטח. לאחר מכן ערער המערער על החלטה זו לבית המשפט העליון משני טעמים: ראשית, האם היה על בית המשפט להתייעץ עם הבוררים בטרם הטלת העיקול, ושנית, האם היו בידי בית המשפט המחוזי די ראיות כדי לפסוק לטובת המשיב. בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט אינו חייב לבקש את חוות דעתם של הבוררים בבקשות לסעד זמני, אם כי הוא רשאי לעשות כן בנסיבות מיוחדות. ככלל, על בית המשפט להכריע בבקשות כאלה בעצמו, על סמך הראיות שהוצגו, אם כי הוא רשאי לעיין בתמלילי העדויות מהליכי הבוררות אם יש בהם אמירות הסותרות את הראיות שהוצגו בתמיכה לבקשה. זאת ועוד, בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי כי המשיב הביא ראיות מהימנות מספיקות כדי להצדיק את העיקול. בית המשפט הסכים גם עם הצדקת העיקול על ידי בית המשפט המחוזי, בהתחשב במעמדה של המערערת כחברה בעלת נכסים מוגבלים פוטנציאליים. עם זאת, בית המשפט העליון תיקן את הסכום המובטח בעיקול, שבית המשפט המחוזי הגדיל בהתאם לצפי לרווחים עתידיים ולפגיעה במוניטין. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור וחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 10,000 ש"ח.