ה"פ 5618-06-09

תקציר

בשנת 1953 נחקק חוק הקרן הקיימת לישראל, המסדיר את העברת נכסי החברה האנגלית לחברה חדשה בישראל. החוק אינו עוסק בסמכויותיה, חובותיה או תפקידיה של קק"ל. מטרת קק"ל היא לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בישראל בעזרת תרומות של יהודים ברחבי העולם. בשנת 1961 נחתם הסכם בין קק"ל למדינת ישראל, שקבע את עצמאותה של קק"ל ואדמותיה מאדמות המדינה, אסר על מכירת קרקעות קק"ל והותיר את המינהל לנהל את אדמות קק"ל בהתאם למטרותיו. מינהל מקרקעי ישראל פועל כסוכן של קק"ל ומנהל את הקרקעות על פי החוקים הקבועים ומטרות קק"ל. היא כפופה לחובותיו של נאמן. המקרה שלפנינו הוא מחלוקת על פרשנות חוזה חכירה שנחתם בין קק"ל לבין עזבונו של מתיישב. החוזה היה לחכירה ל-49 שנים, עם אופציה לחידוש החכירה ל-49 שנים נוספות באותם תנאים. המבקש, בן משפחה של החוכר המקורי, טוען לזכות לחדש את החכירה ללא הגבלת זמן, ואילו מינהל מקרקעי ישראל טוען כי החוזה מאפשר שתי תקופות חכירה בלבד. בית המשפט מצדד במינהל מקרקעי ישראל וקובע כי מלשונו הברורה והחד-משמעית של החוזה עולה כי החוכר זכאי לשתי תקופות חכירה ולא למספר בלתי מוגבל מהן. כוונת הצדדים, כפי שעולה ממסמכים היסטוריים, הייתה להגביל את תקופת החכירה ולשמור על זכויות הבעלות של קק"ל. יתר על כן, חוזה שכירות קבוע, או חוזה שכירות המתחדש ללא הגבלת זמן, אינו מוכר בדין הישראלי. לפיכך, פרשנותה של המבקשת, הטוענת לחוזה שכירות קבוע, אינה תקפה. מטרת החכירה היא להבטיח שהבעלות על הקרקע תישאר בידי קק"ל, וכל חידוש ייקבע על ידי קק"ל בתום תקופת החכירה. בנוסף, בית המשפט מציין כי מטרתה של קק"ל היא לאפשר התיישבות קבע, אך אין משמעותה חידוש חכירה לצמיתות. קק"ל תחליט על הארכות חכירה לאחר תקופת החכירה הראשונית, בהתחשב בנסיבות באותה עת. בסופו של דבר, התביעה נדחית, ומכיוון שמדובר במקרה ייחודי, לא נפסקות הוצאות.