דב"ע מב/26 - 2

תקציר

המקרה הנדון סובב סביב מעמדו התעסוקתי של מדריך דתי, או מדריך, במושב. המדריך עבד במשך שנים בהדרכה דתית ובתיאום דתי בקהילה, וקיבל משכורת שנקבעה על ידי משרד הדתות. המדינה טענה כי המדריך היה מתנדב או עבד במועצה האזורית, ואילו המדריך טען כי הוא עובד המדינה. בית הדין האזורי פסק לטובת המדריך, הכיר ביחסי עובד-מעביד בינו לבין המדינה ופסק לו הפרשי שכר והטבות. פסק דין זה אושר על ידי בית המשפט העליון, תוך קביעה כי המדריך אכן היה עובד המדינה, והוא זכאי לשכר ולהטבות הראויים. בית המשפט בוחן את חומר הראיות ומוצא כי המדריך שולב בפעילות משרד הדתות, קיבל משכורת שנקבעה על ידי המדינה ועבד תחת פיקוח המשרד. כמו כן, בית הדין מדגיש כי הסמכות להעסיק ולפטר את המדריך נתונה למשרד בלבד, דבר המצביע על יחסי עובד-מעביד ישירים. טענות המדינה בנוגע למעמדו של המדריך כמתנדב או כעובד מועצה אזורית נדחות מחוסר ראיות. בנוסף, בית המשפט מציין כי המדריך המשיך למלא את תפקידו גם לאחר מינוי רב, ותפקידו נותר ללא שינוי. לבסוף, בית המשפט מתייחס לסוגיית הפיצוי של הלנה, מפחית מעט את השיעור אך מאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי. ככלל, בית המשפט העליון מקבל את החלטת בית הדין האזורי ודוחה את ערעור המדינה, תוך שהוא מאשר את יחסי עובד-מעביד ואת הפיצוי הנובע מכך.