ת"א 5613-02-11

תקציר

התובעת, שותפות רשומה של עורכי דין, תבעה את הנתבעים בדרישה לחייב אותם לשלם לה שכר טרחת עורך דין בגין ייצוגם בשלושה הליכים. עיקר המחלוקת נגעה לגובה שכר הטרחה בגין ייצוג הנאשם הראשון בהליך פלילי רחב היקף, ממנו זוכה, בסך של כ-1,214,033 ₪ בנוסף לסכום של כמיליון ₪ שכבר שולם לה. התובעת טענה כי הנתבע התחייב לשלם לה את מלוא הסכום, ואילו הנתבע טען כי הסכים לשלם סכום מוגבל בלבד. בית המשפט קבע כי חובת הנתבע לשלם את שכר טרחת סניגורו נקבעה בהתאם להסכם המעוגן בהסכם הייצוג המסדיר את נושא שכר הטרחה. אם ההסכם שותק בעניין זה, אזי לא ניתן לחייב את הנאשם בתשלום שכר טרחת הסניגור, במיוחד אם אינו מעוניין בהמשך הייצוג. לכן, מדובר בסיכון מקצועי מצד סניגור. בית המשפט בחן את נסיבות המקרה הנוכחי ומצא כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי לאחר דחיית הבקשה להפסקת הייצוג, התחייבה הנתבעת לשלם לה את מלוא שכרה של הנתבעת. עם זאת, הוכח כי הנתבע התחייב לשלם סכום כולל שלא יעלה על 300,000$, הכולל את הסכום שכבר שולם. כך, הסכום שהנתבע התחייב להוסיף לתובע היה כ-100,000$. עוד קבע בית המשפט כי בכל מקרה לא עלה בידי התובע להוכיח את מלוא הסכום הנתבע וכן נמצא כי הסכום הנתבע כלל סכומים שלא היו צריכים להיכלל. לפיכך, בכל הנוגע למשפט זיוף העתיקות, על הנתבע להוסיף לתובע (מעבר ל-965,563 $ שכבר שילם) סכום נוסף של 100,000$. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 14,955 ₪ בגין ייצוגו עד שיפסיק לייצגו בהליך פלילי אחר, ו-50,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין ייצוגו וייצוג נתבע נוסף בתביעה אזרחית. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאות כונסי הנכסים הזמניים שמונו במהלך התביעה באופן שווה.