המ"ש 5140-02-26

תקציר

## ניתוח משפטי של החלטת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים בעניין קלפהולץ נ' מדינת ישראל החלטה זו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים, כב' השופטת סגנית הנשיא שרית זוכוביצקי-אורי, דנה בבקשה להארכת מועד להישפט בעבירת מהירות. המקרה מעלה מספר סוגיות משפטיות מרכזיות, הן מבחינת הדין הקיים והן מבחינת יישומו במקרה זה. **1. סמכות בית המשפט והכלל בדבר הארכת מועד להישפט:** ההחלטה מתבססת על סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982, המעניק לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להישפט. סמכות זו, כפי שמונח בבירור בפסיקה, יש לנקוט בה "על דרך הצמצום". כלומר, בית המשפט אינו ממהר להאריך מועדים, אלא רק במקרים בהם קיימת סיבה מוצדקת לאי-התייצבות או כאשר הדבר דרוש למניעת עיוות דין. זאת, כפי שמודגש, בדומה לבחינת בקשה לביטול פסק דין. **2. מעמד תשלום הקנס כהודאה באשמה:** אחד העיקרים המרכזיים בהחלטה נוגע למשמעות תשלום הקנס. סעיף 229(ח) לחסד"פ קובע באופן חד משמעי כי "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו". הדבר מהווה מכשול מהותי בפני המבקש, שכן תשלום הקנס, שבוצע בפועל, נחשב מבחינה משפטית כהודאה באשמה, ובכך מסיים את ההליך ביחס לעבירה. ההחלטה מתייחסת לשני החריגים הקבועים בסעיף זה: ביטול הודעת תשלום הקנס על ידי התובע, או החלטת בית המשפט לקיים משפט למרות איחור בהודעה על רצון להישפט. בית המשפט קובע כי שני החריגים הללו אינם מתקיימים במקרה שלפניו, ולכן, תשלום הקנס מהווה סוף פסוק משפטי. פסיקת בית המשפט העליון, כפי שצוטטה בהחלטה (רע"פ 641/19 מילר), מדגישה כי בקשה להישפט היא "דרך פעולה חלופית לתשלום הקנס". מששולם הקנס, חל הסדר סעיף 229(ח), והזמנים המאפשרים הגשת בקשה להישפט לפי סעיף 229(א)(2) לחסד"פ אינם חלים עוד. בקשות עתידיות להישפט לאחר תשלום קנס כרוכות בשיקול דעת בית המשפט ויתקבלו רק אם יעמוד המבקש בתנאים נוקשים. **3. חזקת המסירה ונטל הוכחת אי-קבלת ההודעה:** ההחלטה דנה בהרחבה בסוגיית מסירת הודעת תשלום הקנס. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד–1974, קובעת חזקת מסירה: הודעה שנשלחה בדואר רשום רואים כאילו הומצאה כדין לאחר 15 יום, אלא אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן. בית המשפט קבע כי המשיבה (משטרת ישראל) הוכיחה את משלוח ההודעה בדואר רשום, כפי שעולה מאישור המסירה שהוחזר בציון "לא נדרש". בית המשפט דוחה את טענות המבקש לגבי פגמים באישור המסירה, וקובע כי אלה אינם מהווים סתירה לחזקת המסירה, במיוחד כאשר הדואר הגיע ליעדו הרשום ולא נדרש. חשוב לציין את הקביעה כי "סתירתה של חזקת המסירה טעונה ראיה ותימוכין ולא תיעשה על-ידי העלאת טענה בעלמא". כלומר, המבקש נושא בנטל הוכחה משמעותי להפריך את חזקת המסירה, ולא די בהצהרתו כי לא קיבל את הדואר. **4. טענת "אחר נהג ברכב" ועיוות דין:** טענה מרכזית של המבקש היא כי לא הוא נהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, אלא אדם אחר (שמעון קלפהוליץ), המודה בביצוע העבירה. המבקש טוען כי אי-הארכת המועד להישפט, על מנת שיוכל להסב את הדו"ח על שמו של שמעון, תגרום לו עוול. אולם, ההחלטה שוללת טענה זו באופן נחרץ, תוך התבססות על פסיקה רבת שנים של בית המשפט העליון והמחוזי. ההלכה היא שטוענת "אחר נהג ברכב" כשלעצמה אינה מבססת חשש לעיוות דין המצדיק הארכת מועד להישפט. הסיבות לכך הן: * **מדיניות שיפוטית:** הכרה בטענה זו באופן גורף עלולה לפתוח פתח להגשת בקשות רבות, לפגוע ביעילות ההליכים, ולהפוך את הליכי התעבורה למסובכים וממושכים. * **מעמד הדו"ח:** הדו"ח נרשם על שם בעל הרכב (או המחזיק בו, במקרה של רכב ליסינג), והנטל להוכיח אחרת, או להסב את הדו"ח, מוטל על כתפיו. * **הבחנה בין אי-קבלת הודעה להוכחת ביצוע עבירה על ידי אחר:** ההחלטה מבחינה בין הטענה כי לא קיבל את ההודעה (שנדחתה מחמת חזקת המסירה) לבין הטענה כי אדם אחר ביצע את העבירה. גם במקרים בהם יש ראיות לביצוע העבירה על ידי אחר, הלכה פסוקה היא כי הדבר אינו מצדיק הארכת מועד להישפט. ההחלטה אף מדגישה כי טענת המבקש כי הדו"ח הוסב על שמו ללא ידיעתו, כשלעצמה, אינה מצדיקה את קבלת הבקשה, במיוחד לאור אי-העלאת נימוקים לאיחור בהגשת הבקשה. **5. חשש לפגיעה בפרנסה:** המבקש טען כי שלילת רישיון או רישום נקודות עלולים לפגוע אנושות בפרנסתו וביכולתו לפרנס תשעה ילדים. בית המשפט דוחה טענה זו, ומדגיש כי: * הדו"ח המדובר אינו כולל נקודות כלל, אלא קנס כספי בלבד. * גם אם היו נרשמות נקודות, הניקוד אינו נחשב כעונש אלא כאמצעי תיקון שמטרתו שיפור ההתנהגות בדרכים. **6. ליקויים לכאורה בדו"ח:** המבקש העלה טענות בדבר ליקויים בדו"ח עצמו (היעדר פרטי מפעיל, ליקויים בראיה, היעדר כיול וכו'). בית המשפט קובע כי טענות אלו נטענו "בעלמא" ואינן מצביעות על כשלים מהותיים העלולים לשנות את תוצאת ההליך או לגרום לעיוות דין. **7. שיהוי:** לבסוף, בית המשפט מצביע על השיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה להישפט – למעלה משלושה חודשים לאחר המועד האחרון להגשתה, וכשמונה חודשים לאחר תשלום הקנס. שיהוי זה, ללא נימוק מספק, מהווה עילה נוספת לדחיית הבקשה, בהתאם לעקרון סופיות הדיון. **סיכום:** ההחלטה ממחישה את המדיניות המשפטית המחמירה בנוגע לבקשות להארכת מועד להישפט, במיוחד לאחר תשלום קנס. בית המשפט מיישם את הדין הקיים, תוך הדגשת הכללים בדבר תשלום קנס כהודאה באשמה, חזקת המסירה, והקושי המהותי בהעלאת טענת "אחר נהג ברכב" כעילה להארכת מועד. ההחלטה מחזקת את עקרונות יעילות ההליך השיפוטי ואת הצורך בהוכחה ברורה ומבוססת על ידי המבקש, ולא על טענות בעלמא או חששות בלבד.