עת"מ 1876-08-11

תקציר

העותרים, אזרח טורקי ואזרח ישראלי, נישאו והגישו בקשה לקבלת מעמד בישראל. לאחר דיון החליט משרד הפנים לדחות את בקשתם, שאושרה על ידי ועדת ההתנגדויות. העותרים טענו כי ההחלטה לא הייתה מנומקת ועל המשרד היה להתמקד רק בכנות נישואיהם. עוד טענו כי הזכות לחיי משפחה היא זכות יסוד והחלטת המשרד מפרידה באופן לא מידתי בין בני זוג נשואים. משרד הפנים נימק את החלטתו בכך שהעותר נכנס לישראל בהזדמנויות רבות ובסתירות בעדויות בני הזוג. השופטת הסכימה כי אמנם עברו של העותר אינו צריך להיות הסיבה היחידה לדחייה, אך זהו גורם רלוונטי שיש להתחשב בו יחד עם נסיבות אחרות. באשר לסתירות, קבע השופט כי חלקן אינן משמעותיות אך אחרות, הקשורות לחיי היומיום שלהן, מהותיות יותר. החלטת המשרד נמצאה סבירה ומנומקת היטב, ולכן העתירה נדחתה. אף שההחלטה הייתה חמורה מבחינת העותרים, היא לא הייתה חריגה עד כדי כך שהצדיקה התערבות שיפוטית. זאת ועוד, טענות העותרים בדבר קשיי לשון והיעדר עימות לא התקבלו, ולמכתבים שהגישו העותרים לתמיכה בטענתם לא ניתן משקל משמעותי. לפיכך, החליטה השופטת לדחות את העתירה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.