ע"פ 2218/10

תקציר

במקרה מפורט זה, אישה האשימה את אביה כי התעלל בה מינית בילדותה, מה שהוביל להרשעתו ולעונש של 14 שנות מאסר. ההתעללות החלה לכאורה כשהייתה כבת ארבע ונמשכה עד גיל 12. בערעור שהגיש האב נטען נגד אמינותם של זיכרונות מודחקים, פערים בעדותה של המתלוננת והיעדר ראיות פיזיות. עם זאת, בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת אמינה, וציין את תיאוריה העקביים ואת הראיות הפסיכולוגיות התומכות בהדחקת זיכרונות טראומטיים. מומחים בניסוי אישרו כי תופעות זיכרון כאלה מוכרות בפסיכולוגיה קלינית למרות הדיון המדעי. בית המשפט דחה את טענת ההגנה של האב, תוך הדגשת חוסר עקביות והודאות חלקיות במהלך עימותים משטרתיים. עדויות של בני משפחה, אף שהיו מעורבות, חשפו דפוסי התנהגות בלתי הולמים מצד האב. למרות הערעורים, הסתמכותו של בית המשפט על גרסתה המהימנה של המתלוננת, יחד עם אלמנטים מאששים, הובילו לאישור ההרשעה וגזר הדין. מקרה זה הדגיש את המורכבות שבהעמדה לדין בעבירות מין על סמך זיכרונות מודחקים, ודרש בחינה מדוקדקת של ראיות פסיכולוגיות ועדות.