ת"א 17356-02-21

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך רכושי הנוגע למחסן וחצר סמוכה בבעלות רשות הפיתוח. הנתבעים, בני זוג נשואים, טענו כי רכשו זכויות בנכס באמצעות עסקאות שונות עם התובע, עמידר, שניהל את הנכס מטעם הרשות. עמידר ביקש לפנות את הנתבעים ולתבוע דמי שימוש, ואילו הנתבעים טענו מנגד כי יש להם רשות לתפוס את הקרקע. השופטת פתחה את דבריה בהתייחסות לטענת הנתבעים כי עמידר לא היה מוסמך לנהל את הנכס ולהגיש את התביעה. לאחר ששקל את המסמכים שהוגשו, קבע השופט כי עמידר היה בעל האישור הדרוש ודחה את טענת הנתבעים. לאחר מכן, בחן השופט את העובדות ומצא כי הנאשמים אכן השתלטו על השטח שבמחלוקת שנים רבות ללא התערבות עמידר. מהראיות עולה כי הנתבעים בנו את המחסן, חיברו אותו לחנותם ועשו שימוש נרחב בשטח ללא היתר מפורש אך גם ללא התנגדות עמידר. השופט הגיע למסקנה כי עמידר העניק לנתבעים במשתמע רשות להשתמש בקרקע, אך לא פיצה אותם על כך. באשר לטענת הנתבעים לדיירות מוגנת, פסק כנגדם השופט בקובעו כי מכירת החנות והיעדר כל ראיה להסכמי שכירות מוגנים לגבי החצר או המחסן מבטלים טענה זו. השופט קבע אז כי הנתבעים מחזיקים בקרקע בהיתר וניתן לפנותם בכל עת, בתנאי שעמידר נתן הודעה מתאימה. ההודעה הראשונה מסוג זה נשלחה במרץ 2020, ומכאן שתוקף ההרשאה פג בתאריך זה. זכותו של עמידר לגבות דמי שימוש הוכרה על ידי בית המשפט, אך היא הוגבלה לתקופה ממרץ 2020 ואילך. שכר הטרחה נקבע על 3,400 שקל לשנה, על פי דו"ח שמאות שהגיש עמידר. עוד קבעה השופטת כי על הנתבעים לפנות את הנכס בתוך עשרה חודשים וכי דמי השימוש יחושבו ממועד הגשת התביעה ועד לפינוי בפועל, דבר שיתמרץ את הנתבעים לפנות את המקום בהקדם. כמו כן, בהתחשב בגילם ובמצבם הבריאותי של הנאשמים, משך עיסוקם והתנהלותו של עמידר בתיק, החליטה השופטת כי כל צד יישא בהוצאותיו. לשני הצדדים שמרה על זכות הערעור בתוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין. הפינוי נקבע לעשרה חודשים לאחר פסק הדין, ודמי השימוש היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום ממועד הפינוי.