ת"א 34226-02-18

תקציר

השופט החליט כי יש לדחות את התביעה שהגישו התובעים נגד הנתבע. הנימוקים להחלטה זו כפולים. ראשית, התביעה נדחית על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע את תקופת ההתיישנות בתביעות הנוגעות למקרקעין שאינם מקרקעין על שבע שנים. עילת התביעה במקרה הנוכחי קמה בשנת 2010, למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה בשנת 2018, והתובעים לא הציגו כל טיעון משכנע הפוך. שנית, התביעה נכשלת לגופה. טענתה העקרונית של הנתבעת, אותה מקבלת השופטת, היא כי לא שילמה את מס שבח בשל טעות בשומת המס וכי בניגוד לתנאי הסכם המכר, הוסכם בעל פה כי התובעת תישא במס בעצמה אם חיוב מס שבח לא יבוטל. השופטת מוצאת את גרסת הנתבעת לאירועים קוהרנטית ואמינה, במיוחד נוכח היעדר כל תצהיר מצד התובעת המציג את הצד שלה בסיפור. יתר על כן, השופט אינו משתכנע מטענת התובעים כי נגרם להם נזק, ומציין את הימנעותם מהמצאת מסמכים חיוניים ואת עדויותיהם הבלתי עקביות של התובע ועדים אחרים. ככלל, השופט מעדיף את גרסת הנתבע לאירועים ומוצא כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לגופו של עניין. התובעים נדרשים לשלם לנתבע את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין בסך 15,000 ₪, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.