דנ"פ 4319/23

תקציר

מסקנת פסק הדין היא כי יש לדחות את הבקשה לדיון נוסף, שכן היא אינה עומדת באמות המידה המחמירות שהותוו להליכים מסוג זה, השמורים למקרים חריגים ונדירים שבהם פסק דין סותר החלטות קודמות של בית המשפט העליון או שיש לו חשיבות משמעותית. אף שבית המשפט העליון פירש, לראשונה, את החריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק טיפול בחולי נפש לעניין קיצור תקופת אשפוז כפוי ב"נסיבות מקלות במיוחד", אין בכך לבדו כדי להצדיק דיון נוסף. בית המשפט הלך בעקבות ההליכים הפרשניים המקובלים, בחן את לשונו והקשרו ההיסטורי של החוק, וקבע כי חריג כזה צריך להיות מיושם רק לעתים רחוקות, תוך התמקדות לא בנסיבותיו של מבצע העבירה אלא בעבירה עצמה. טענותיו של המבקש בדבר חוסר האפשרות להפריד בין שיקולי אשמה ואחריות לבין קביעת "נסיבות מקלות במיוחד" הוכרו, אך בית המשפט ציין כי בעוד שפרשנות החריג הייתה מצומצמת, היא עדיין אפשרה חריגים במקרים המתאימים. אופיו פה אחד של פסק הדין הדגיש עוד יותר את ההחלטה לדחות את הבקשה. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי טענות מסוימות שהעלה המבקש מתאימות יותר לערעור ולא לדיון נוסף. משכך, הבקשה נדחתה, ואישרה כי הפרשנות הראשונית ופסק הדין פה אחד עומדים על תילם מבלי להזדקק לדיונים נוספים.