ע"א 590/79

תקציר

עניינו של התיק נסוב סביב מחלוקת בין בעל דירה, המערערת, לבין השוכר שלהם, המשיב, בנוגע לפינוי שטח בית מלאכה בבעלות המערערת. בית משפט השלום פסק תחילה לטובת המערערת, ונתן למשיב 30 יום לעמוד בתנאים מסוימים לשמירת החזקה בבית המלאכה: תשלום למשכיר פיצוי בסך 1000 ל"י, תשלום כל דמי השכירות בתוספת ריבית, ומתן אישור בכתב לקבלת תביעה להעלאת שכר הדירה. המשיב לא עמד בתנאים אלה במסגרת הזמן הנתונה. עם זאת, הם שלחו צ'ק לכיסוי עלויות שני התנאים הראשונים, אם כי באיחור של 19 יום. לאחר מכן עמדה בפני המערערת האפשרות לייחס את הסכום שהתקבל לחיובים שונים, דבר שהוביל למחלוקת על סדר הזקיפה. בסופו של דבר שמר המערער לעצמו חלק מהכסף, תוך שהוא מחזיר את היתרה למשיב. הם גם קיבלו את אשרור המשיב לבית הדין לשכירות, שהיה תנאי לסעד מן היושר. השאלה שעמדה בפני השופטים הייתה האם מעשיו של המערער מהווים ויתור, ובכך מבטלים את תביעתם לפנוי. השופטים קבעו כי המערערת, בכך שקיבלה את התשלום המאוחר ונהנתה ממנו, אכן ויתרה על זכותה לפנות את המשיב. ההחלטה לדחות את הערעור התבססה על ההבנה כי המערערת אינה יכולה מצד אחד לקבל את תשלומי המשיב ומאידך גיסא לפנותם בשל אי עמידה בתנאים. בנוסף, הדגישו השופטים כי תשלומים הנעשים במסגרת סעד הוגן, להבדיל מתשלומי שכר דירה, מהווים ויתור ברור, וכל הסתייגות מילולית אינה מבטלת ויתור זה. השופטים דחו גם את טענות המערערים בדבר זכותם לקבוע את סדר זקיפת התשלומים, וקבעו כי מהמחאת המשיב ומהמסמכים הנלווים משתמעת כוונה לקיים את תנאי ההקלה. בסיכומו של דבר, הסכימו השופטים פה אחד לדחות את הערעור, והורו למערער לכסות את הוצאות המשפט של המשיב ואת שכר טרחת עורך הדין בסך 10,000 ל"י.