בג"צ 5227/97

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך משמורת וחינוך בין בני זוג גרושים על רקע לימודיו של בנם. האם, העותרת מס' 1, התנגדה לבקשתו של האב, המשיב מס' 3, כי בנם ילמד בבית ספר ממלכתי-דתי, בטענה כי הדבר נוגד את טובת הילד בהתחשב באורח חייהם החילוני של שני ההורים. למרות שלוש חוות דעת של מומחים שהמליצו לילד ללמוד בבית ספר חילוני כדי למנוע קונפליקט רגשי, בתי הדין הרבניים פסקו שוב ושוב לטובת החינוך הממלכתי-דתי, תוך התעלמות מהמלצות מומחים אלה. האם ערערה לבית המשפט העליון, שמצא כי בתי הדין הרבניים חרגו מכך שלא שקלו את עצת המומחה בנוגע לבריאותו הנפשית של הילד והתעלמו מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המחייב קבלת החלטות לטובת הילד. השופט מ' חשין, בהסכמתו עם חוות דעת המומחה, קבע כי שיקולים אלה התעלמו משיקולים אלה, דבר שהוביל לפגיעה נפשית אפשרית בילד. ההחלטה שבה ואישרה כי טובת הילד היא בעלת חשיבות עליונה, המחייבת את העברתו לבית ספר חילוני, והטילה על האב הוצאות משפטיות בגין הוצאותיה המשפטיות של האם. פסק דין זה מדגיש את הצורך בהסתמכות שיפוטית על תובנות מומחים בסכסוכי משמורת, במיוחד בכל הנוגע לטובתם של קטינים.