רע"א 9618/11

תקציר

במקרה דנן, בית משפט קמא חייב תחילה את המבקשת, חברה בעלת אחריות מוגבלת של בעלי מניות, להפקיד ערבות בסך 35,000 ₪ כבטוחה להוצאות המשיבים, תוך הסתמכות על סעיף 353א לחוק החברות ולא על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקשת טענה כי חובה כזו צריכה לחול רק בנסיבות חריגות, שלטענתה אינן מתקיימות במקרה זה, וטענה כי יציבותה הפיננסית הוכחה ואומתה על ידי רואה החשבון שלה, אם כי בית המשפט מצא כי ראיות אלה אינן מספיקות. המבקש אכן שילם את ההוצאות שנפסקו מהחלטה קודמת של בית משפט השלום, אך פיקוחו של בית משפט קמא על תשלום זה לא שינה באופן מהותי את פסק דינו, שכן הוא לא היה הבסיס העיקרי להחלטה. המבקשת טענה כי הערבות שהוטלה פוגעת בזכויותיה החוקתיות ואינה נתמכת בראיות המשיבים, אך בית המשפט לא השתכנע ביכולתה לכסות הוצאות אם יצליחו המשיבים בסופו של דבר. חרף שטענה כי סיכויי הצלחת תביעתה טובים, נדחתה בקשתה של המבקשת למתן רשות ערעור ועיכוב ביצוע מבלי להידרש לתגובת המשיבים. בית משפט קמא עמד על כך שסכום הערבות היה סביר ומידתי, בהשפעת תקדימים המדגישים איזון בין שיקולים רלוונטיים. לפיכך הוארך המועד האחרון להפקדת הערבות ליום 3.1.2012, בהתחשב בהיבטים לוגיסטיים של העיתוי, אך בסופו של דבר אישר בית המשפט לערעורים את החלטתו המקורית של בית משפט קמא ולא מצא עילה להתאמת ההוצאות, שכן לא התבקשה התייחסות נוספת של המשיב.