ע"פ 48342-06-16

תקציר

פסק הדין הנדון קשור למקרה בו הואשמו הנאשמים בכוונה לגלות עתיקות ללא היתר. הראיות שהוצגו בפני בית המשפט היו נסיבתיות ברובן. פסק הדין של השופט התמקד בעיקר בשאלה האם הנאשמים נכחו באתר העתיקות והאם בכוונתם לחפש עתיקות. ההכרעה בשתי שאלות אלה נשענה במידה רבה על מהימנותם של העדים. בית משפט קמא מצא כי הנאשמים אכן נכחו במקום ולא הוכיחו כי לא הייתה להם כל כוונה לגלות עתיקות, דבר שהוביל להרשעתם. ערכאת הערעור הסכימה עם פסק דינו של בית משפט קמא ובחרה שלא להתערב בקביעותיו בדבר מהימנות העדים והממצאים העובדתיים. בית המשפט התייחס למספר עדויות ודו"חות אשר יחדיו יצרו מארג ראייתי משכנע התומך בממצאיו של בית משפט קמא. השופט התייחס גם לגרסאות המשתנות של הנאשמים לאירועים ומצא את הסבריהם בלתי מספקים. אשר לעונש, הסכימה ערכאת הערעור עם קביעתו של בית משפט קמא בדבר העונש ההולם, שכלל קנס ומאסר על תנאי. עם זאת, בית המשפט החליט להפחית את הקנסות לשני הנאשמים בשל מצבם הכלכלי וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה. הקנסות המופחתים נקבעו על 11,000 ₪ לנאשם 1 ו-10,000 ₪ לנאשם 2, שניהם ישולמו בתשלומים חודשיים, עם אפשרות לעונש מאסר קצר במקום יתרה שלא שולמה. שאר חלקי המשפט נותרו ללא שינוי.