פש"ר 1717/00

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את נסיבות המקרה ושוכנע כי בקשת הדחייה מוצדקת גם לגופה. בקשת הכונסים לשכר טרחה של 10% כולל מע"מ נענית בחלקה משום שהיא תואמת את האמור בהליכי ההוצאה לפועל לפיו שכר טרחת נושא משרה הוא בדרך כלל בין 6% ל-10% משווי המימוש. בית המשפט מצדד בעמדת ה-CANR לפיה יש לאפשר לכונסי הנכסים רק עמלה של 6% + מע"מ כדי להגן על האינטרסים של הנושים הלא מובטחים ולמנוע משכורות עודפות. כונסי הנכסים מקבלים החלטה זו, בעוד בקשה מאוחרת של המשתתפים בחברה המפרקת להפחית עוד יותר את שכר טרחת הכונסים נדחית. הטיעונים שהציג המבקש נחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות. ראשית, טוען המבקש כי רק לראש ההוצאה לפועל יש סמכות לקבוע את שכרם של כונסי הנכסים מאז מונו על ידי הלשכה. שנית, המבקש טוען כי שכר הכונסים צריך להיקבע על פי תקנות החברות ולא על פי חוקי ההוצאה לפועל. לבסוף, טוען המבקש כי הסכמתו לשכר הטרחה הושגה תוך הטעיה ומצג שווא מצד כונסי הנכסים. בית המשפט קבע כי טענות המבקש בדבר ההסכמה אינן רלוונטיות וכי שכר הטרחה נקבע בהחלטת בית המשפט, שלא התבססה על מידע מטעה או שגוי. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את שתי טענותיו הנותרות של המבקש כבלתי עקביות. לטענתם, אם ראש לשכת ההוצאה לפועל היה קובע את השכר, הם לא היו מוגבלים ל-6% והיו נקבעים על פי חוקי ההוצאה לפועל. עוד מצא בית המשפט כי כונסי הנכסים הסכימו לקבל שכר טרחה נמוך יותר ממה שביקשו מלכתחילה, תוך איזון בין שכרם לבין האינטרסים של הנושים הלא מובטחים, ולכן אין הצדקה להפחית עוד יותר את שכרם. בקשותיו של המבקש בעניין שכר הכונסים והוצאותיהם נדחות, והוא חויב בהוצאות המשפט של המשיבים ובשכר טרחת עורך דין, בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ינוכה משכר הטרחה של המנהל המיוחד ויועבר לכונסים. ההחלטה תועבר לצדדים על ידי המזכירות ביום 10.9.01.