עב"ל 218/98

תקציר

הערעור במקרה דנן נסוב סביב תביעתה של המערערת לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי בעקבות מות בעלה באורוגוואי. השאלה המרכזית היא האם בעלה המנוח היה תושב ישראל בעת מותו, שכן הדבר קובע את הזכאות להטבות. בית המשפט המחוזי פסק בעבר נגד המערערת, וקבע כי בעלה לא היה תושב על סמך שהותו הממושכת בחו"ל, במיוחד בשנתיים שקדמו לפטירתו. בערעור לבית הדין הארצי לעבודה טענה המערערת כי קביעת התושבות צריכה להתבסס על המועד שבו הגיע בעלה לגיל קצבת זקנה, כאשר אין חולק כי הוא זכאי להיות תושב. עוד טענו כי היעדרותו הממושכת מישראל נבעה ממחלתו וכי יש לראות בו מבוטח לפי סעיף 252(ד) לחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, בית הדין לעבודה אישר את החלטת בית הדין האזורי וקבע כי המועד הרלוונטי לקביעת התושבות הוא מועד הפטירה. עוד נמצא כי היעדרותו הממושכת של המנוח, בעיקר בשלהי חייו, הצביעה על כך שלא היה תושב ישראל בעת מותו. זאת ועוד, בית המשפט פירש את סעיף 252(ד) לחוק הביטוח הלאומי כחל על קטגוריה מסוימת של מבוטחים ולא כהוראה כללית. לפיכך, מאחר שהמנוח לא היה זכאי להיות "תושב ישראל" בעת מותו, נדחתה תביעת המערער לקצבת שארים. החלטה זו מחזקת את חשיבותו של קשר יציב ומחויבות למדינה לצורך קביעת התושבות והזכאות לקצבאות ביטוח לאומי בישראל.