רע"א 3106/16

תקציר

בית המשפט התייחס לשאלה האם לבית משפט יש סמכות להעניק פטור מתשלום שכר טרחה המותנה בתוצאות ההליך. מוקד הדיון היה תקנה 14(ז) לתקנות האגרות, שנבחנה כדי לקבוע אם היא מאפשרת פטורים מותנים כאלה. מבחינה היסטורית, בתי המשפט שללו אפשרויות כאלה על סמך תקנות העבר, כפי שהודגם בפרשת גיל. החתירה לפרשנות תכליתית הובילה את בית המשפט לנתח הן את כוונתם הסובייקטיבית של המחוקקים והן את המטרות הרחבות יותר כדי לקבוע את ההבנה המשפטית המתאימה ביותר. בית המשפט הדגיש את האיזון בין הזכות לגישה לצדק לבין הצורך למנוע תביעות סרק, ולהבטיח שבעלי הדין ישתמשו כלכלית בהוצאות בית המשפט. תקנה 14(ז) פורשה כמאפשרת פטור מאגרה המותנה בתוצאות ההליך, ובלבד שהמבקש יוכיח אי כושר כלכלי והמקרה יגלה עילה. ההחלטה מיטיבה עם כספי הציבור במקרים שבהם פטור מלא עלול לגרום להפסד כספי למדינה. הכרה בפטורים אלה עולה בקנה אחד עם תכליות החקיקה ומקנה לבתי המשפט שיקול דעת לקבוע הסדרי שכר טרחה בהתאם לנסיבות הפרטניות מבלי להעמיס על מערכת המשפט. הערעור על פטור כזה נדחה, ובית המשפט לא פסק הוצאות, בהתחשב באופייה העקרוני של הסוגיה הנדונה.