ע"פ 186/55

תקציר

הכרעת הדין עניינה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק רצח. המערער, ויקטור מיזן, הורשע ברצח רחל לוין ונידון למאסר עולם. מיזאן הודה בפשע מספר פעמים בעודו חולה נפש. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם די בהודאות אלה, יחד עם ראיות נוספות, כדי להוכיח את אשמתו של מיזאן מעבר לספק סביר. בנוסף, היה על בית המשפט לקבוע האם מחלת הנפש של מיזאן פוטרת אותו מאחריות פלילית. השופט ויתקון פותח בסיכום החלטת בית המשפט המחוזי ובהסכמה עם ממצאיו באשר לקבילות ומשקל הודאותיו של מיזן. הם נמסרו לרופאים שטיפלו במחלת הנפש של מיזאן ונמצאו אמיתיים. ראיות אחרות, כולל ביקור בזירת הפשע וראיות פיזיות, תמכו עוד יותר באשמתו של מיזן. השופט ויתקון מגיע למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את מיזאן הייתה מוצדקת. באשר לשאלה השנייה מציין השופט ויתקון, כי סעיף 14 לפקודת החוק הפלילי, 1936, מתווה את אמות המידה לפטור אדם מאחריות פלילית בשל מחלת נפש. עם זאת, מאחר שמיזן הודה שפעל מתוך דחף עקב מחלתו, נשאלת השאלה האם סעיף 11 לאותה פקודה יכול לפטור אותו מאחריות. לאחר בחינה מעמיקה מסכים השופט ויתקון עם דעתו של השופט אגרנט בתיק קודם (מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה) כי סעיף 11 אכן יכול להעניק פטור כזה. שניהם מאמינים כי המבחן לאי שפיות צריך לקחת בחשבון גם ליקויים רגשיים, לא רק יכולות קוגניטיביות. השופטים זילברג וגויטיין חולקים על פרשנות זו. לטענתם, סעיף 14 הוא ההוראה היחידה הרלוונטית לסוגיית אי השפיות ומאחר שמחלתו של מיזאן לא עמדה בקריטריונים שלה, לא ניתן לפטור אותו מאחריות. השופט גויטיין מוסיף וקובע כי אין לקבל הודאות שנמסרו על ידי חולה נפש במהלך הטיפול, במיוחד כאשר הן סותרות. בסופו של דבר, הערעור מתקבל בדעת רוב, כאשר השופטים ויטקון, ברנסון ואגרנט קבעו כי מחלת הנפש של מיזאן פוטרת אותו מאחריות פלילית. לפיכך, מיזאן אינו בר ענישה על הפשע, וההרשעה וגזר הדין מבוטלים. במקום זאת, הוא נדרש להתאשפז בבית חולים לחולי נפש.