ת"א 16289-10-09

תקציר

התובעים, בעלי זכויות חכירה בקרקע חקלאית בפתח תקווה, התקשרו בהסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) בשנת 1997. הסכמים אלה אפשרו לתובעים לוותר על זכויותיהם בתמורה לפיצוי כספי מרמ"י עם אישור תב"ע מסוימת, המכונה תמ"א ב', או תכנית אחרת שתחליף אותה. ההסכמים נחתמו מכוח החלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל, שנפסלה מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון בשנת 2002. עם זאת, רמ"י שילמה לתובעים מקדמה של לפחות 20% מסכום הפיצוי הנקוב בהסכמים. השאלות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט היו האם ההסכמים משנת 1997 בוטלו כדין בשל אי אישור תכנית ב' והאם הסכמים אלה בטלים בעקבות החלטת בית המשפט העליון. בית המשפט קבע כי ההסכמים אינם כפופים לתנאי השעיה; אלא, זכותם של התובעים לקבל את יתרת הפיצויים הותנתה באישור תכנית ב' או בהחלפתה. מאחר שתנאי זה טרם התקיים, זכותם של התובעים ליתרת הפיצוי טרם הבשילה. בנוסף, בית המשפט מצא כי ההסכמים משנת 1997 נותרו תקפים וניתנים לאכיפה, שכן הם נופלים בגדר הוראות המעבר שאימצה מועצת מקרקעי ישראל בעקבות החלטת בית המשפט העליון. הוראות אלה אפשרו לעסקאות מסוימות שנעשו מכוח החלטה 727 להתקדם למרות חוסר תוקפה, לרבות עסקאות שבהן שילמה רמ"י מקדמה של 20% או יותר מסכום הפיצוי שהוסכם עליו. בית המשפט ציין כי מנהל מקרקעי ישראל עצמו הכיר בעבר בתוקפם של ההסכמים ואישר את כוונתו לעמוד בהם. יתר על כן, בית המשפט הבהיר כי החובה לשלם את יתרת הפיצויים טרם נפרעה, שכן תכנית ב' או תכנית דומה לא אושרו. התובעים היו רשאים להודיע לרשות מקרקעי ישראל כי הם מבקשים תשלום מיידי או ביטול ההסכמים. אם תינתן הודעה כזו, לרשות יעמדו שלושה חודשים לבחור בין האפשרויות הללו. בקשת התובעים לתשלום מיידי של יתרת הפיצויים נדחתה, שכן לא התקיים התנאי לתשלום. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ופסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים.