ת"א 44762-02-11

תקציר

התובע, מוחמד טינא, טען כי הוא תושב קבע בישראל ואזרח ירדן, וכי הנתבעת, הרשות הפלסטינית, חטפה וכלאה אותו במספר הזדמנויות בשל שיתוף פעולה עם ישראל. הרשות הפלסטינית הכחישה את הטענות וטענה כי התובע הוא פלסטיני ולא אזרח ישראלי. היא גם הכחישה את המעצרים, למעט אחד שאירע בשנת 2010, שלדבריה נבע מסיבות פליליות ולא ביטחוניות. בית המשפט בחן כל אחד מהמעצרים לכאורה באופן כרונולוגי. בנוגע למעצר הראשון בשנת 2001, בית המשפט מצא כי התובע נחקר על ידי הרשות הפלסטינית על קריעת מסמכים רשמיים בעקבות תלונה של גרושתו, ולא על שיתוף פעולה עם ישראל כפי שנטען. מאחר שהעבירה לא נגעה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל, הייתה לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט עליה. ראיות התובע בנוגע למעצר זה לא נתמכו בראיות אובייקטיביות כלשהן, ואילו טענות הרשות נתמכו בעדותו של התובע הכללי דאז. באשר למעצר בשנת 2005, בית המשפט מצא את טענות התובע בלתי קוהרנטיות וסותרות, בעוד גרסת הרשות הפלסטינית, שנתמכה בעדותו של התובע הכללי לשעבר, הייתה אמינה יותר. התובע לא הצליח להוכיח את מעצרו, וגם אם כן, הדבר לא היה קשור לענייני ביטחון. המעצר השלישי, בשנת 2006, לדברי התובע, התרחש גם הוא בשל שיתוף פעולה עם ישראל. עם זאת, עדותו הייתה סותרת ולא אמינה, והוא לא הציג כל ראיה תומכת. לפיכך, בית המשפט לא יכול היה לקבוע את נסיבות המעצר. המעצר הרביעי, בשנת 2010, היה היחיד שבו הודתה הרשות הפלסטינית. בית המשפט קבע כי התובע נעצר על סמך צו שהוצא על ידי בית משפט השלום ברמאללה בגין עבירות שאינן ביטחוניות, לרבות גניבה, מטרד לציבור והטרדה מינית. טענות התובע כי המעצר בוצע בשל שיתוף פעולה עם ישראל לא היו נתמכות וסותרות במסמכי בית המשפט הרשמיים. באשר למעצר בשנת 2011, עדותו של התובע שוב הייתה סותרת, ובית המשפט לא הצליח לבסס ממצאים עובדתיים כלשהם. בית המשפט התייחס גם לסוגיות נוספות, ובהן הימנעותו של התובע מהבאת עדים וראיות תומכים, חוסר אמינותו בשל סתירות פנימיות בהודעותיו, והעובדה שהמסמכים הרפואיים שהוצגו לא הוכיחו כל קשר סיבתי בין מצבו הבריאותי לבין המעצרים הנטענים. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה, וקבע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי הרשות עצרה אותו, למעט האירוע בשנת 2010, שבו הודתה הרש"פ. עוד קבע בית המשפט כי התובע לא הצליח להוכיח כי המעצרים היו קשורים לאינטרסים ביטחוניים של ישראל. יתר על כן, טענותיו בדבר עינויים ונזקים רפואיים לא הוכחו. פסק הדין הורה לתובע לשלם את הוצאות המשפט של הרשות ואת שכר טרחת עורך הדין.