ע"א 594/84

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך על דמי שכירות מסחריים בין משכיר לשוכר, שראשיתו בבקשה שהגיש המשכיר בשנת 1983 לקביעת דמי השכירות לעסקו של השוכר. השוכר, ששכר תחילה את הנכס כמפעל תעשייתי המעסיק למעלה מ-30 עובדים (הפוטר אותו ממגבלות שכר הדירה המקסימליות), שינה את מעמדו עם סגירת המפעל ופיטורי עובדים. בעוד השוכר המשיך לשלם את דמי השכירות על בסיס הסכם פשרה שהושג בין הצדדים, ביקש המשכיר להעלות את דמי השכירות ב-300% כפי שמתיר החוק. בית המשפט לשכירות פסק לטובת השוכר, מה שגרם למשכיר לערער לבית המשפט המחוזי. ערכאת הערעור הסכימה עם המשכיר, וקיבלה את טענתם כי יש לחשב את דמי השכירות על בסיס הסכום ששולם בפועל לפני הגשת הבקשה, בתוספת תוספת של 300%. בית המשפט הדגיש את אופיו החוזי של הסכם הפשרה, שנותר בתוקף עד לשינוי על ידי הצדדים, וציין כי השוכר לא הגיש בקשה להתאמת דמי השכירות לאחר השינוי במעמדו. בנוסף, פסק הדין בעניין Malik v. מקוב [4] תמך בתפיסה כי יש לראות בסכום שנקבע בפסק דין כסכום המגיע בעת הגשת הבקשה, גם אם נכנסו לתוקף תקנות חדשות במהלך ההליך המשפטי. השופט אילן, שכתב את דעת הרוב, הדגיש את הקושי להשיג צדק מוחלט בדיני הגנת הדייר וציין כי התעוררות "המסלול הרדום" מובילה לא פעם לתוצאות בדיוניות. לשופט אילן הצטרפו בפסק הדין השופטים לויט ולוי. השוכר חויב לשלם למשכיר 400 ₪ בתוספת מע"מ, צמוד למדד המחירים לצרכן, וריבית מיום פסק הדין ועד לביצוע התשלום.