ו"ע 51719-04-15

תקציר

התיק נסוב סביב בקשה להכריז על המבקש, נכדו של אפרים, כאריס חוקי – מעמד מגן הניתן למי שמעבד קרקע – על פי פקודת האריס, פקודה מנדטורית שמטרתה להגן על חקלאים מפני קיפוח קרקעות. הפקודה חלה על מי שהחזיק ועיבד את הקרקע לפני 17 בדצמבר 1942, ושהקרקע היוותה עבורו את מקור פרנסתו העיקרי. המבקש טען כי סבו, אפרים, החזיק בקרקע בהסכמת ועד הכפר, שהיה בעל סמכות על הקרקע של בעל קרקע נעדר, משה נבל. עם זאת, השופט מצא כי המבקש לא הביא ראיות מספיקות לכך שאפרים החזיק בקרקע בהסכמת הבעלים, במפורש או מכללא. יתר על כן, השופט לא השתכנע כי לוועד הכפר יש סמכות חוקית להחכיר את הקרקע לאפרים בתקופה הרלוונטית. בנוסף, המבקש לא הוכיח כי הוא יורש עיזבון סבו. השופט מצא צדק גם בטענת המשיב כי יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי, שכן שיהוי טענת המבקש פגע ביכולתו של המשיב להתגונן ביעילות. משכך, החליטה השופטת לדחות את הבקשה לדחיית התביעה, בטענה כי תביעתה של המבקשת למעמד של אריס משפטית נעדרת שחר.