עמ"א 15976-09-17

תקציר

השופטת בחנה ביסודיות את הטיעונים שהציגו הצדדים ובחנה את הסיכומים הכתובים שהגישו. הם הגיעו למסקנה כי הטענות שהעלו הנאשמים, שביקשו לבטל את כתב האישום נגדם, אינן משכנעות דיין כדי להיעתר להן. דוקטרינת ההגנה מפני צדק, כפי שהותוותה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, לא הייתה ישימה במקרה זה. השופטת לא מצאה כל הצדקה לטענות הנאשמים בדבר פגמים פרוצדורליים, היעדר שימוע, חקירת נאשם 3 וטענת האכיפה הבררנית, שכן אלה לא היוו פגיעה מהותית בצדק ובהגינות. זאת ועוד, השופט קבע כי החלטת התביעה שלא להציע לנאשמים הסדר מותנה, כאמור בסעיף 67א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הייתה סבירה בהתחשב באופי ובנסיבות העבירות שבוצעו. התביעה לא הייתה מחויבת ליידע את הנאשמים על אפשרות להסדר מותנה, ואף לא הייתה דרישה לקיים שימוע בגין עבירות עוון. השופט דחה גם את טענות הנאשמים בדבר התיישנות ואכיפה בררנית, שכן עבירת השימוש החורג היא עבירה נמשכת והנאשמים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענת האכיפה הבררנית שלהם. לבסוף, השופט שקל את טענות הנאשמים לגבי נוסח כתב האישום והסתירות הפנימיות, וסבר כי יש להתייחס אליהן במהלך המשפט. ככלל, השופט קבע כי אין עילה לביטול כתב האישום ולכן דחה את בקשת הנאשמים. התיק יועבר כעת להכרעה נוספת במשנה לנשיא, השופט תדמור זמיר.