ת"א 41133-02-20

תקציר

התביעה האזרחית סובבת סביב בעלות על עסק העוסק באופניים. התובע, עידן, תבע את אביו אבי, ושניים נוספים - מוטי, חברו הטוב ביותר, ודור, בנו של מוטי - על כך שלא שילמו לו את חלקו המגיע לו מהעסק. עידן טען כי הוא רק הבעלים הנומינלי של העסק, מנוצל על ידי הנתבעים, שהם הבעלים האמיתיים, והונה אותו. הוא דרש את חלקו הראוי בהכנסות ממכירת העסק, עלויות שכר עודפות, פרשת צ'קים, עוגמת נפש וגניבת עין - עוולה מסחרית. השופט מצא את טענתו של עידן כי הוא קורבן חף מפשע שהוליכו שולל על ידי הנאשמים כמוגזמת. הראיות הראו כי עידן היה מעורב באופן פעיל בניהול העסק וידע את משמעות היותו הבעלים הרשום. למרות שמוטי ואבי היו מעורבים באופן משמעותי בעסק, זה לא שלל את מעמדו של עידן כבעלים. בכך פסק השופט כנגד טענתו של עידן כי הוא אינו הבעלים האמיתי של העסק. עם זאת, השופט קיבל חלקית את טענותיו האחרות של עידן. הנתבעים חויבו לשלם לעידן 81,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין מלאי שלא שולם לאחר מכירת העסק, ו-21,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שווי רכב מסחרי מסוג מרצדס. מוטי הואשם בהוצאות שכר עודפות ששולמו לבתו נופר, שלא עבדה בעסק, וחויב להחזיר לעידן 32,755 שקל. בנוסף, מוטי חרג מהרשאתו בשימוש בשיקים של העסק וחויב להחזיר לעידן 250,736 שקל. כמו כן פסקה השופטת לעידן פיצויים לא ממוניים בסך 15,000 שקל בגין עוגמת נפש שנגרמה עקב התנהלות הנתבעים. באשר לתביעת העוולה המסחרית, פסק השופט נגד עידן, שכן הוא הסכים לשימוש בשם החברה בהסכם המכר ולא הצליח להוכיח את העוולה. הנתבעים חויבו לשלם לעידן את הוצאות המשפט, הוצאות העדים ושכר טרחת עורך הדין בסך 74,000 ₪, בצירוף הנזקים המפורטים, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. כמו כן, עומדת להם הזכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתוך 60 יום.