ת"א 41020-08-22

תקציר

בית המשפט החליט להיעתר לבקשה לדחיית התביעה מכוח תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת לבית המשפט לדחות תביעה מטעמים שונים, לרבות התיישנות. השופטת מדגישה את חשיבות בחינת תביעות ההתיישנות בשלב מוקדם, שכן הדבר יכול לחסוך זמן ומשאבים לכל הצדדים המעורבים. במקרה זה, הטענה היא שאלה משפטית בלבד ואינה דורשת בירור עובדתי. השופטת מסכימה עם המבקש כי תביעת המשיבים כפופה לתקופת התיישנות של 7 שנים, כפי שהותוותה בפסקי דין קודמים (ארידור ותומא) הנוגעים לתביעות פיצויי הפקעה. מאחר שהתביעה הוגשה מחוץ לתקופת התיישנות זו, היא התיישנה כעת. השופטת דוחה גם את טענות המשיבים המבוססות על סעיפים 29(ג) ו-(ד) לחוק ההתיישנות, אשר נדונו בעבר ונדחו על ידי בית המשפט העליון בפרשת חורי, לה נסיבות דומות. השופט מדגיש כי הסמכות להורות על שחרור נכסים מוקנים נתונה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ולא לבית המשפט האזרחי. בנוסף, גם הטענות בדבר יחסי הנאמנות נדחות, שכן הן אינן חלות על מערכת היחסים שבין המשיבים לבין נכסי הנפקדים. לבסוף, דוחה השופטת את טענת המשיבים כי תקופת ההתיישנות צריכה להתחיל רק ממועד הוצאת תעודת השחרור. במקום זאת, השופט מאשר את ההחלטה בעניין חורי, הקובעת כי לתובעים הייתה סמכות ליזום את התביעה וכי זהות בעל הזכות יכולה להשתנות מבלי להשפיע על תקופת ההתיישנות. משכך, התביעה נדחית, והמשיבים נדרשים לשלם למבקש את הוצאותיו בסך 8,000 ₪, בשל התעלמותם מפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון.