בר"ע 1920/07

תקציר

פסק הדין נובע מסדרה מורכבת של אירועים פרוצדורליים שהובילו לכך שהמבקשים נמנעו מלהגיש תצהירים על עדותם העיקרית במועד. המבקשים, שהיו התובעים בתביעה המקורית, החמיצו שוב ושוב את המועדים שקבע בית המשפט להגשת תצהירים אלה, מה שהוביל את בית המשפט קמא לקבוע כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב ועשו שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. בית משפט קמא הפעיל את תקנה 168ב לתקנות סעדה כדי לאסור על המבקשים להגיש תצהיריהם ולהעיד, דבר שלמעשה חסם את יכולתם להוכיח את טענתם. עם זאת, פסק הדין מצדד במבקשים, ומגיע למסקנה כי הסנקציה החמורה של חסימת עדותם אינה מוצדקת במקרה זה. תחת זאת, בית הדין לערעורים קובע כי יש לתת למבקשים ארכה להגשת תצהיריהם, ובלבד שישלמו את ההוצאות שנגרמו למשיבים ולאוצר המדינה בתוך 30 יום. השופט מדגיש כי מטרתם של כללים פרוצדורליים היא עשיית צדק וכי יש לתקן פגמים פרוצדורליים במידת האפשר כדי לאפשר משפט הוגן לגופו של עניין. בית המשפט מציין גם את חוסר תום הלב של המבקשים ואת בזבוז זמנו של בית המשפט, אך בסופו של דבר מחליט כי התנהלותם אינה מצדיקה את האמצעי הקיצוני של פסילת עדותם.