ע"א 4176/20

תקציר

הערעור נדחה לאחר בחינה מקיפה של טענות המערערים וראיות תומכות. פרשנותו של בית משפט קמא להסכם הפשרה, שקבע כי שטח המרתף ייועד לשימוש מסחרי, התקבלה. ראיות, כולל עדויות ומסמכים, הצביעו על כך ששני הצדדים הבינו את ייעודו של המרתף למסעדה, המחייב בהכרח ייעוד מסחרי. המערערים לא הצליחו להשיג תב"ע זו, דבר שהוביל להפרת ההסכם. חרף טענותיהם בדבר שימוש נלווה ופוטנציאל לרישוי עסק עתידי, מצא בית משפט קמא כי אין בהם די משום שמדובר בהרחבה אסורה של המטרה המקורית. המערערים נתפסו כבעלי התחייבות חוזית להשגת ייעוד מסחרי, אותה הזניחו מטעמים כספיים, תוך הזנחת חובתם לפעול בתום לב. מאחר שרשלנותם לא הייתה מוצדקת על ידי נזק כלכלי פוטנציאלי, כישלונם היה הפרה של החוזה. בית המשפט דחה גם את הטענות לפיהן המשיבים פעלו בחוסר תום לב או כי ההפרה נבעה ממצג שווא. היא אישרה כי המערערים לא נקטו צעדים מספקים כדי להבטיח את ייעודו המסחרי של המרתף, דבר שהוביל לביטולו החוקי של ההסכם על ידי המשיבים. זאת ועוד, החלטת בית משפט קמא להורות על השבת 300,000$ פיצויים ששולמו על ידי המערערים התקבלה, שכן לא הייתה התעשרות מהותית על חשבון המערערים. גם ההצעה לאכיפת ההסכם באמצעות דוקטרינת סיי-פרס נדחתה מאחר שהמשיבים, בהיותם הצד הנפגע, לא ביקשו אכיפה, וביצוע החוזה ככתבו לא הוכח כבלתי אפשרי. לפיכך, ההחלטה נותרה על כנה, והטילה על המערערים הוצאות בסך 20,000 ₪ בגין הוצאות המשיבים.