בש"פ 4190/97

תקציר

המערער הואשם בעבירות חמורות הקשורות לאירוע אלים בו היו מעורבים שוטרים צבאיים שהגיעו לביתו לעצור את אחיו. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו עד תום המשפט, בנימוק של חומרת העבירות וחזקת המסוכנות. עם זאת, בית המשפט העליון, בהרכב השופטת ד' דורנר, קבע כי גם כאשר מדובר בעבירות חמורות, יש לבחון כל נאשם לגופו. על בית המשפט לשקול האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים מגבילים פחות. במקרה דנן, נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות היותו אב בפעם הראשונה ובעל עבודה יציבה, הצביעו על כך שניתן למתן את החשש מפני פגיעה בשלום הציבור. לפיכך קיבל בית המשפט העליון את הערעור, הפך את החלטת בית המשפט המחוזי והורה על שחרורו בתנאים מסוימים, בהם מעצר בית, ערבויות כספיות והגבלת יציאה מהארץ. התנאים נועדו לאזן בין זכותו החוקתית לחירות לבין הצורך להגן על הציבור. החלטה זו מדגישה את החשיבות של התאמת החלטות הערבות לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, גם כאשר מדובר בעבירות חמורות, ומכירה בכך שחומרת העבירה לבדה אינה צריכה לקבוע באופן אוטומטי את הצורך במעצר.