בג"צ 304/86

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה הקוראת תיגר על סמכותו של בית דין שרעי במאבק משמורת על קטין שהוריו, אישה יהודייה וגבר מוסלמי, התגרשו. בג"ץ קבע כי סמכותו של בית הדין השרעי, כפי שהותוותה בסעיף 52 לדבר המלך במועצה על פלשתינה 1922, חלה רק על בעלי דין מוסלמים. במקרה זה, מאחר שאמו של הקטין התאסלמה, הילד נחשב מוסלמי על פי הדין האזרחי, גם אם נחשב לדת כפולה בדין הדתי. בית המשפט קבע כי במקרים בהם ההורים משתייכים לדתות שונות, נשיא בית המשפט העליון צריך לקבוע את סמכות השיפוט, שכן הדת שנבחרה עלולה להשפיע על חינוך הילד. סעיף 4(2) לפקודת הציבור הדתי, השומר על סמכות בתי המשפט בעניינים שלאחר גיור, נמצא כאן בלתי ישים בהתייחס ספציפית לזוגות נשואים. האישה הגרושה, במקרה זה, העותרת, נחשבה עצמאית, ובית המשפט קבע כי גיורה לאחר מכן ליהדות שולל מבית הדין השרעי את סמכותו. תחת זאת, יש להפנות את העניין לנשיא בית המשפט העליון כדי שיקבע את סמכותו, בהתחשב בטובת הילד. פסק הדין הדגיש את חשיבות טובת הילד בתיקי משמורת והכיר בהשלכות האפשריות של בחירות דתיות של ההורים. הצו המשהה את הליכי בית הדין השרעי הפך אפוא למוחלט.