ע"א 9120/09

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור של בנק על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שביטלה סעיפי ויתור בהסכם הלוואה ושטר משכנתא בין הבנק למשיב. המשיב הינו בעל נכס בתל אביב והשתמש בו כבטוחה להלוואה. ההסכם כלל סעיפים המוותרים על זכותו להגנות מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל, שאחרת היו מציעות הגנות במקרה של עיקול. המשיב טען כי אינו מבין ויתורים אלה וכי הם מעולם לא הוסברו לו כראוי. משפיגר בתשלומים, החל הבנק בהליכי עיקול, מה שגרם לו לבקש מבית המשפט פסק דין שיכריז על סעיפי הוויתור כבטלים. בית המשפט המחוזי צידד במשיב, וציין את חובת ההגינות וחובת ההגינות של הבנק להסביר את השפעת הסעיפים, ובפרט על זכויותיו לדיור זמני – חובה שלא עמד בה. הבנק טען כי המשיב, נוכח הרקע המקצועי שלו כמנהל חשבונות, היה צריך להבין את ההסכם ועוד טען כי הסעיפים היו ברורים וחוקיים בעת החתימה. הבנק הצביע גם על אישור של יועץ משפטי לחתימה על המשכנתא, שלטענתו אמור לתמוך בטענתו. עם זאת, בית המשפט אישר כי הבנק לא עמד בחובתו להסביר היטב את הוויתור על ההגנות המוקנות בחוק. החלטת ערעור זו ציינה עוד את השלכותיו של תיקון חקיקה שחיזק את הצורך בהבהרות מפורשות לגבי זכויות אלה. בסופו של דבר, הערעור נדחה ברובו, למעט הבהרה כי הוויתור על הדיירות המוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר לא נכלל בפסק הדין הראשוני של בית המשפט ויישאר בתוקף. הבנק יכול להמשיך עם העיקול, אך תוך הקפדה על הגנות חוק ההוצאה לפועל. למשיב, שלא היה מיוצג משפטית, נפסקו הוצאות.