ע"א 499/82

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך קרקעות שראשיתו בהסכם שנעשה בשנת 1946 למכירת שלוש חלקות קרקע בחדרה. המשיב מכר שתיים מהחלקות לרוכשים אחרים מבלי להעבירן למערערת, אשר עתרה לבית המשפט המחוזי בשנת 1980 בדרישה לחייב את המשיב להעביר את החלקות או לתת להן פיצוי. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על יסוד תקופת ההתיישנות, והוביל את המערער לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע, כי התביעה להעברת יתרת החלקה, הרשומה על שם המשיב, אינה מיושנת שכן היא נופלת בגדר הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, הקובע כי תקופת ההתיישנות אינה חלה על תביעות לקיומה של זכות במקרקעין מוסדרים. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי גם הטענות ביחס לשתי החלקות האחרות אינן חסומות בזמן, בשל חוסר בהירות באשר להיקף ועיתוי התחייבויותיה של המערערת על פי ההסכם. טענות המשיב שהתבססו על חוק ההתיישנות וחוק המקרקעין העות'מאני לא התקבלו. עם זאת, בית המשפט ציין כי סוגיית השיהוי, שלא נטענה בפני בית המשפט המחוזי, תצטרך להיות מוכרעת במהלך שמיעת הראיות. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, דחה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הצגת ראיות. המשיב חויב לשלם למערער 35,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. השופט ש' לוין נתן את פסק הדין, בהסכמת השופטים י' בך וש' נתניהו.