ע"א 1805/00

תקציר

בית המשפט העליון אישר החלטות נגד מחצבות כנרת, שבבעלות קיבוץ כנרת, ודחה את עתירתם להמשיך להפעיל מחצבה ליד נצרת עילית ללא היתרים מתאימים. המחצבה פעלה משנת 1982, אך בשנת 1984 פורסמה תכנית מחוזית לייעוד השטח לתעשייה, למעט מחצבות. לפיכך ניתנו היתרים שנתיים לשימוש חורג עד שנת 1995, אז עבר תחום השיפוט של המחצבה לעיריית נצרת עילית, שסירבה בהמשך להיתרים נוספים. ערעורי מחצבות כנרת לוועדת הערר המחוזית ולערכאות שבאו בעקבותיה נדחו, והוצא צו הפסקת עבודה. בית המשפט העליון ציין כי היתרים לשימוש חורג הם פתרונות זמניים ועליהם לעמוד בתנאים משפטיים ספציפיים, שפעילות המחצבה לא עמדה בהם בשל היעדר אישורים ושינויים בתחום השיפוט התכנוני. בית המשפט הדגיש כי סמכות שיקול הדעת של רשויות התכנון צריכה להיות מופעלת באופן סביר ובמסגרות משפטיות – הענקת זכויות שלא כדין לאורך זמן אינה מזכה בהמשך הפעלתן. יתר על כן, בפסק הדין נקבע כי סגירת המחצבה לא תפגע בחופש העיסוק מעבר למגבלות החוק, שכן החוק מעדיף אינטרסים ציבוריים ותכנוניים על פני המשך פעולות שאינן תואמות. עוד התייחס בית המשפט לכך שכל שיקום עתידי של מחצבה עשוי להיות כרוך בהליך לפי פקודת המכרות. משכך, נדחו הערעורים ממחצבות כנרת, ונפסקו הוצאות למשיבים. פסק הדין משקף הקפדה שיפוטית על חוקי התכנון ומדגיש את האיזון בין האינטרסים הפרטיים לבין מטרות התכנון הציבוריות.