ע"פ 261/83

תקציר

הכרעת הדין נסובה סביב תיק משפטי מורכב שכלל שני אישומים עיקריים נגד המערער, שהואשם בניסיון רצח ובכוונה לגרום נזק בנסיבות מחמירות, וכן בעבירות מין בקטין. בית המשפט המחוזי זוכה תחילה מאשמת גרימת חבלה בכוונה מחמירה, והרשיע אותו בגרימת חבלה חמורה שלא כדין לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. למרות הכחשותיו של המערער וטענותיו לחפותו, הסתמך בית המשפט על עדותם העקבית והאמינה של המתלוננים, שאוששה בראיות כגון עדויות עדים ונסיבות העבירות. בית המשפט העליון קבע כי אדם היורה ירייה ישירות בראשו של אחר, ללא כל תוקפנות מצד הקורבן, מצביע בבירור על כוונה לגרום לחבלה חמורה. בית המשפט מצא כי הטענה כי לא הייתה כוונה בלתי משכנעת, בהתחשב בנסיבות בהן פיתה המערער את המתלוננת בתואנות שווא. הראיות נגד המערער נחשבו חזקות, למרות שאפשרויות ההגנה התיאורטיות נעדרו מהראיות שהוצגו. בקבלו את מהימנות עדותו של הקורבן ודחה את ערעורי המערער, הסכים בית המשפט העליון עם טענת התביעה כי יש להרשיע את המערער באישום חמור יותר של כוונה מחמירה. עונשו של המערער הוחמר לתשע שנות מאסר, בהתחשב בחומרת האישום הראשון ובכוונתו, אך העונש בגין האישום השני נותר בעינו. ההחלטה הדגישה את נחיצותו של עונש בעל אפקט הרתעתי חזק, המשקף את חומרת מעשיו של המערער. ככלל, פסק הדין הדגיש את עקרונות הצדק והספק הסביר, וחיזק את העובדה שכוונה פלילית זו נלמדת מהתוצאות הטבעיות ומההקשרים של הפעולות שביצע המערער.