ע"פ 103/88

תקציר

בעניינו של מערער עיתונאי בבית המשפט העליון, התייחס בית המשפט לשני אישומים: איומים לפי סעיף 192 וסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין. השאלה המרכזית הייתה האם שיחות הטלפון של העיתונאי עם שוטרים, שבהן התעקש להיפגש כדי לדון בחומרים שעלולים לכאורה לפגוע בהם, מהוות איומים בלתי חוקיים. בית המשפט בחן את מטרתם והשפעתם של האיומים, והבחין בין ייעוץ או אזהרה גרידא לבין הפחדה בלתי חוקית בפועל. נקבע כי איום כרוך במידת השפעה או שליטה על פוטנציאל הפגיעה הנזכר. באישום הראשון, על אף שגישתו של העיתונאי גרמה לאי נוחות, נדונה השאלה האם כוונתו הייתה רק לחפש תגובות לפני הפרסום, ובכך לא בהכרח להוות איום. עם זאת, הערעור על הרשעה זו התקבל ברוב קולות, מה שמצביע על כך שהתנהגותו של העיתונאי הכילה הן את היסודות הפיזיים והן את היסודות הנפשיים של עבירת האיומים. לעומת זאת, האישום השני עסק במקרה מפורש יותר של הפחדה, שנועד לכפות על הקצין פגישה, ובכך לקיים את התנאים לסחיטה באיומים. ככלל, בעוד שהערעור ערער על ממצאים ועל מהימנות עובדתית, במיוחד לאור ראיות חסרות, בסופו של דבר ראה הרוב בבית המשפט את התנהלותו של המערער כאיום בלתי חוקי, וחיזק את ההבחנה בין אזהרה לאיום על ידי הערכת שליטתו של המערער במימוש אפשרי של איומים אלה.