תע"א 5299/09

תקציר

התיק נסוב סביב חוזה עבודה והסכם מענק שנחתם לאחר מכן בין התובע, עובד, לבין הנתבעים, מעסיק ומנהל בחברה שהיה גם אחד מבעלי המניות שלה. התובעת עבדה אצל הנתבעים מספטמבר 1993 ועד אוגוסט 2001, והמענק היה אמור לשמש הטבה עבור השימוש של התובעת ברכב פרטי לצרכי החברה. המענק מעולם לא שולם, מה שהוביל לתביעה. הליך קודם בין הצדדים הסתיים בהסכם גישור, אותו הפרו הנתבעים, מה שגרם לתובע לחזור לבית המשפט. התובע דרש את הסכום שנפסק, ריבית ופיצוי בגין הלנת שכר, תוך ניסיון להטיל אחריות אישית על הנתבע השני. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבע השני, וכי הסכום החייב נמוך משמעותית מדרישות התובע. בית המשפט בחן שני מסמכים הקשורים למענק - האחד משנת 1994 והשני משנת 2003 - ופירש אותם כך שיש להעריך את שווי רכבו של התובע ורכב חדש בשנת 1997. עוד קבע בית המשפט כי שווי כלי הרכב יוערך באמצעות מחירון לוי יצחק. טענת הנתבעים לסכום נמוך יותר נדחתה, ובית המשפט קבע כי סכום המענק עומד על 59,000 ₪. בית המשפט הוסיף וקבע כי התובעת לא הייתה זכאית להבדלי ריבית והצמדה לפני המועד האחרון שהוארך בפברואר 2005, שכן הסכם ההארכה לא הזכיר אותם. גם תביעת התובעת לפיצוי בגין הלנת שכר נדחתה, שכן המענק לא נחשב לשכר ולא הוסכם על מועד תשלום ספציפי. בנוסף, בית המשפט הטיל על הנתבע השני אחריות אישית, שכן המסמכים המעגנים את ההתחייבות לתשלום המענק נחתמו על ידו בלבד והשתמשו בלשון יחיד, המעידה על התחייבות אישית. בסיכומו של דבר, חויבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 59,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.2.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן נפסקו לתובע הוצאות בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪.