סע"ש 53831-01-18

תקציר

התיק סובב סביב תביעתו של עובד נגד מעסיקו בגין הפרשי פיצויי פיטורים, ותוקף הפחתות שנעשו משכרו. העובד המדובר עבד אצל הנתבעת במשך 45 שנה ופרש לגמלאות לאחר מכן. במהלך העסקתו קיבל התובע תוספת שכר בגין שעות נוספות ועבודת לילה כאמור בשני הסכמים (1983 ו-1984) שנחתמו בין הנתבעת לבין ועד עובדי הדפוס. התובע טען כי תוספות שכר אלו צריכות להיחשב כחלק משכר הבסיס שלו, ולכן הנתבע היה צריך לשלם דמי ביטוח לאומי בסכומים אלה והם היו צריכים להיכלל בחישוב פיצויי הפיטורים שלו. בנוסף, התובע ביקש החזר בגין הפחתות שכר שבוצעו במהלך השנים, שלטענתו היו בלתי חוקיות. בית המשפט קבע כי ההסכמים משנת 1983 ומשנת 1984 היו הסכמים קיבוציים ולא הסכמים קיבוציים, כלומר התובע יכול היה להסכים להפחתות השכר. עוד קבעה השופטת כי טיבן של תוספות השכר בגין שעות נוספות ועבודת לילה לא נועד לתגמל את ביצוע העבודה אלא לשמור על שכרם של עובדים ותיקים. לפיכך, תוספות אלה לא נחשבו לחלק משכר הבסיס עבור זכויות סוציאליות, לרבות פיצויי פיטורים. כמו כן, הבהירה השופטת כי העסקתו של התובע לא הופסקה עקב פיטורים אלא עקב פרישה, ומשכך הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים על פי חוק. גם הסדר הפנסיה של התובע סווג כמקיף, כלומר הוא לא היה זכאי לפיצויי פיטורים נוספים. עוד ציינה השופטת כי הנתבעת כבר השלימה את פיצויי הפיטורים עבור התקופה שקדמה לכניסת התובעת להסדר הפנסיוני, והתובעת לא חלקה על הסכום ששולם. לסיכום, השופט פסק לטובת הנתבע, קבע כי תביעת התובע נדחתה, והורה לתובע לפצות את הנתבע בגין הוצאותיו המשפטיות.