ע"א 6810/05

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסאגה משפטית ארוכה המשתרעת על פני למעלה מעשור, וסובבת סביב תיק פשיטת רגל. כונס הנכסים הרשמי ביקש לדחות ערעור שהגיש המערער נגדו, או לחילופין להאריך את המועד להגשת סיכומים מטעם הכונס. הערעור נבע מהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו להעניק למערער דחייה על תנאי, אך לדחות את בקשתו לסילוק חוב מזונות. יו"ר בית המשפט הגדיר את ריבוי ההליכים של המערער כהטרדה וציין כי לכונס הנכסים לא הייתה יריבות מתמשכת עם המערער, שכן האחרון פוטר מתפקידו. כונס הנכסים טען, כי צו ההפטר הופך את טענות המערערת כנגד הנושים לחסרות משמעות, וניתן להעלות אותן רק ביחס לחוב המזונות שהוחרג מהצו. עוד הדגיש היו"ר כי בית המשפט לפשיטת רגל אינו הפורום המתאים להסדרת חובות לכאורה של בנקים כלפי המערערת או סוגיות הקשורות למזונות. באשר לשאלה המקדמית האם לבית הדין שלערעור נתונה סמכות לדחות ערעור על הסף לפי תקנה 100(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, הגיע השופט למסקנה כי אין צורך להכריע בהזדמנות זו, שכן הכונס יסווג כמשיב פורמלי, דבר הפוטר אותו מהגשת סיכומים. החלטה זו התקבלה על מנת למנוע את התנכלותו של הכונס. עם זאת, השופט ציין כי את שאלת הופעתו של הכונס בדיונים יש להשאיר להרכב השופטים הדן בתיק. השופט הדגיש את סמכותו של בית הדין לערעורים לדחות ערעור אם הוא מטריד, בין אם מכוח כלל 100(2) ובין אם מכוח סמכותו הטבועה, והביע את דעתו כי אם לבית הדין לערעורים יש סמכות כזו, כך צריך גם רשם בית הדין לערעורים. בסופו של דבר, פסק הדין סיווג את כונס הנכסים כמשיב פורמלי, פטר אותו מהגשת סיכומים, והשאיר את שאלת נוכחותו בשימוע לשופטים היושבים בדין. ההחלטה הועברה לצדדים מיד באמצעות פקסימיליה, ובכך הסתיים המאבק המשפטי הארוך.