ב"ש 751/86

תקציר

בית המשפט העליון סירב לעכב את ביצועו של פסק דין של בית המשפט המחוזי שהורה על דחייה, בהתבסס על שני ערעורים שהוגשו במקביל באותו מקרה. הערעור הראשון מערער על דחיית תביעה נגד נתבע, ואילו השני טוען כי טענות למרמה כלפי הנתבע היו צריכות למנוע את העברת התיק לבוררות, כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט העליון קבע כי מאחר שהטענות התבססו בעיקרן על עדות שמיעה, אין בהן כדי להצדיק את ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, במיוחד בהתחשב בפסיקה הקיימת. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הנטל הכספי הפוטנציאלי של הליכי בוררות בלונדון, שהוזכר כמחשבה מאוחרת על ידי המבקשים, אינו טיעון מספיק, שכן הנושא לא הועלה קודם לכן וחסר בהירות. פסק הדין שב ואישר את העיקרון הכללי לפיו אין לעכב ביצוע פסק דין אלא אם כן נגרם למבקש נזק בלתי הפיך, שלא הוכח די הצורך במקרה זה. לפיכך, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, ונפסקו הוצאות למשיב. החלטה זו מבטיחה את ביצועו המיידי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עד לבירור שני הערעורים, תוך הדגשת הצורך בטענות מהותיות המצדיקות עיכוב הליכים משפטיים.