תה"ס 15819-01-18

תקציר

התובע והנתבע היו בעבר בני זוג ובבעלותם דירה משותפת. היו להם שני הסכמים לגבי הבעלות על הדירה. ההסכם הראשון קבע כי הדירה תימכר והתמורה תחולק שווה בשווה לאחר ניכוי מזונות העבר והעתיד מחלקו של התובע. עם זאת, תהליך המכירה לא הצליח. לאחר מכן נערך הסכם שני, לפיו הנתבע יקבל את מלוא הזכויות בדירה ויוותר על מזונות בעבר ובעתיד, ואילו לתובע תהיה זכות לגור בדירה ללא פיצוי עד שנת 2014. ההסכם השני אושר על ידי בית המשפט. התובעת טענה כי ההסכם השני נעשה למראית עין בלבד, כלומר כלפי חוץ הסכימו הצדדים על הסדר משפטי אך כוונתם האמיתית הייתה שונה. הוא טען כי כוונתם האמיתית של הצדדים הייתה לגור יחד כמשפחה בדירה, וכוונה זו סותרת את תנאי ההסכם השני. לפיכך ביקשה התובעת לבטל את ההסכם השני. בית המשפט בחן את אומד דעתם של הצדדים תוך בחינת הנסיבות בהן נכרת החוזה והתנהלות הצדדים לאחר מכן. נמצא כי התובע ידע על מה הוא חותם ומה ההשלכות של ההסכם השני. טענת התובע כי הנתבע הבטיח לו שיחיו יחד כמשפחה אם יוותר על זכויותיו בדירה לא הוכחה. עוד מצא בית המשפט כי הצדדים פעלו בהתאם להסכם השני, דבר המעיד על כוונתם לקיימו. בנוסף, התובעת העלתה טענות סותרות, וטענה כי ההסכם הראשון היה ההסכם התקף אך גם טענה כי הצדדים התכוונו לחיות יחד כמשפחה – דבר הסותר את תנאי ההסכם הראשון. טענותיו החלופיות של התובע החלישו את מעמדו. בסופו של דבר החליטה השופטת כי ההסכם השני אינו מהווה חוזה למראית עין ודחתה את התביעה. ההחלטה התקבלה על סמך כוונותיהם האמיתיות של הצדדים, נסיבות החוזה והתנהגותם לאחר מכן. השופט קבע כי ההסכם יישאר בתוקף ודחה את בקשת התובע לבטלו.