ב"ש 42/73

תקציר

מדינת ישראל ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר בערבות שני משיבים, פרץ בן-מאיר ואסלן בן-מנחם, לאחר מעצרם בחשד לביצוע עבירה הקשורה לפיצוץ סמוך לביתו של מפקד כלא רמלה. נשיא בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי התבססה על אמת מידה משפטית שגויה. השופט נדרש לראיות הקושרות את המשיבים לעבירה, ואילו המבחן הראוי היה האם המידע שבידי המשטרה מעורר חשד סביר. על פי המבחן הנכון, מצא נשיא בית המשפט העליון כי למשטרה היה חשד סביר מספיק כדי להצדיק את המשך המעצר לפי סעיף 17 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. ההחלטה הושפעה גם מחומרת העבירה, הרישום הפלילי של המשיבים והסיכון לשיבוש חקירה. לפיכך קיבל נשיא בית המשפט העליון את ערעור המדינה, הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר על כנו את החלטת הערכאה הנמוכה יותר לעצור את המשיבים.