ת"א 5931/05

תקציר

המחלוקת בין המל"ל לבין חברות ביטוח רבות נסובה סביב פרשנות הסכמי השיפוי שנעשו לפני חצי מאה. הסכמים אלה מחייבים את חברות הביטוח לפצות את המל"ל בשיעור מהפנסיות המשולמות לנפגעי תאונות דרכים. השאלה המרכזית היא האם יש לנכות רק את קצבת הזקנה של המל"ל או לכלול גם כל ותק נוסף שהנפגע עשוי לקבל. המל"ל טוען כי אין לנכות את הוותק הנוסף, בעוד חברות הביטוח סבורות שכן. על בית המשפט לפרש את ההסכמים לאור החוקים והתקנות הרלוונטיים, לרבות חוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטחון הלאומי (היוון), תשל"ח-1978. פרק 11 לחוק הביטוח הלאומי מתווה את הקריטריונים לקבלת קצבת זקנה, כאשר סעיף 248 מאפשר להגדיל את הקצבה על בסיס ותק נוסף. קיימת הסכמה כי סכום ההטבות שהמל"ל משלם לנפגע בהגיעו לגיל פרישה ניתן לניכוי מהסכומים הנתבעים מחברות הביטוח. המחלוקת העיקרית היא האם יש לנכות גם את רכיב הוותק הנוסף. המל"ל טוען כי תקנה 10(ד) לתקנות היוון קובעת במפורש כי יש לנכות רק את קצבת הזקנה הבסיסית בעת הגשת התביעה, ולא את הוותק הנוסף. חברות הביטוח טוענות כי מאחר שהמבוטח צפוי להמשיך לעבוד ולצבור ותק נוסף עד גיל הפרישה, יש לנכות גם סכום זה. בית המשפט בוחן את תחולת תקנות ההיוון על ההסכם ומוצא כי לשונה הברורה של התקנה תומכת בעמדת המל"ל. זאת ועוד, פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת המל"ל נ' אררט קובעת כי תקנות היוון חלות על ההסכם בין המל"ל לחברות הביטוח. פסק דינו של השופט ריבלין באותו מקרה מתייחס לחישוב הסכומים על פי ההסכם, ומזכיר את תחולתן של תקנות היוון לקביעת הטבות עתידיות. משכך, מגיע בית המשפט למסקנה כי התקנות, לרבות תקנה 10(ד), אכן חלות. בית המשפט מדגיש כי לשונן הברורה של התקנות מפשטת את יישום ההסכם, אשר נועד לייעל את הליכי ההתדיינות המשפטית. מאחר שתקנות ההיוון חלות, רשאי המל"ל לנכות רק את קצבת הזקנה הבסיסית מהסכומים הנתבעים על פי ההסכם. לפיכך, פרשנותו של המל"ל להסכמים נכונה, והם אינם נדרשים לנכות ותק נוסף מדרישותיהם. חברות הביטוח מחויבות לפצות את המל"ל על מלוא הסכום הנתבע, כולל הפרשי הצמדה, ריבית ושכר טרחת עורך דין.