ת"א 43867-12-20

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב תביעה לפינוי דייר, שנהנה מדיירות מוגנת, בעילה של "נטישה". התובע, בעל הנכס, טען כי השוכר נטש את הנכס המושכר, בית עסק, ללא כל כוונה לחזור. עם זאת, ההגנה טענה כי השוכר לא נעדר בשל מגפת הקורונה, וכי השקיע סכום נכבד בשיפוץ הנכס. עוד הדגישו כי העסק לא ננטש ופועל כפי שהיה לאורך השנים. בית המשפט בחן בהרחבה את המסגרת הנורמטיבית לקביעת נטישה, הדורשת הוכחת היעדרות פיזית והיעדר כוונה לחזור לנכס. הובהר כי הסטנדרטים לשוכרי מגורים ושוכרי עסקים שונים, כאשר האחרונים אינם חייבים בהכרח להיות נוכחים פיזית, אלא לשמור על זיקה כלכלית לעסק. פסיקות קודמות קבעו כי נטישה היא סוגיה מורכבת, המחייבת בחינת מכלול הנסיבות הרלוונטיות, לרבות אופי העסק והקשר האישי של השוכר עם הנכס. במקרה הנוכחי, הראיות הראו כי השוכר העביר את עסקיו למקום חדש אך המשיך לבקר בנכס המושכר באופן קבוע וניהל בו עסקים כלשהם. בית המשפט מצא כי תקופת היעדרות של חודש וחצי אינה מספיקה כדי לבסס נטישה פיזית. כמו כן, מגפת הקורונה סיפקה הסבר סביר לצמצום פעילותו של השוכר בתקופה הרלוונטית. באשר להיבט הנפשי של הנטישה, קבע בית המשפט כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לכוונת השוכר שלא לחזור לנכס המושכר. התנהלותו של השוכר, אשר הצביעה על רצונו להמשיך ולהשתמש בנכס, יחד עם טענותיו לחזרה לשכירות, לא סתרו די הצורך את התובע. בית המשפט הדגיש כי נטל ההוכחה מוטל על התובע וכי הסבריו וראיותיו של הנתבע בדבר המשך שימושו בנכס לא הופרכו באופן משביע רצון. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת הנאשם, וקבע כי עילות הנטישה לא התקיימו. לפיכך, תביעת הפינוי נדחתה, והתובע חויב לשאת בהוצאות המשפט של הנתבע. פסק הדין גם העניק לנתבע זכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום, כאשר לתובע היה פרק זמן זהה לערער על ההחלטה אם ירצה בכך.