ת"א 7253-02-13

תקציר

התובעים והנתבעת מס' 1 היו מעורבים בסכסוך כספי שהוביל לפסק בוררות בו נקבע כי הנתבעת מס' 1 חייבת לתובעים סכום כסף משמעותי. בעקבות זאת הגישו התובעים בקשות לביצוע פסק הדין ולעיקול נכסי החייב. התובעים ביקשו את הצהרת בית המשפט כי הנתבע מס' 1 היה הבעלים היחיד של שלוש דירות בירושלים הרשומות כיום על שם המנוח משה וינברג. הדירות היו חלק מבניין שנבנה על קרקע בבעלות חלקית של וינברג. התובעים טענו כי יש לעקל את הדירות לטובתם שכן הן נרכשו על ידי הנתבע מס' 1 תוך שימוש במרמה על מנת להסתירן מפני הנושים. מנגד, טענו הנתבעים 5-1 כי מעולם לא רכשו את הדירות וכי הכספים שהועברו לקבלנים היו הלוואה. לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות, פסק בית המשפט לטובת התובעים. נקבע כי אכן בוצעה עסקת מכר וכי הנתבעים 1-5 רכשו את הדירות. בית המשפט קבע כי הנתבע מס' 1 הוא הבעלים החוקיים של הדירה הגדולה (תת חלקה 17), הדירה הבינונית (תת חלקה 19), שתי חניות ומחסן, בכפוף לתשלום יתרת התמורה. נכסים אלה נצטוו להצמידם. אולם, הטענה בעניין הדירה הקטנה (חלקה משנה 18) נדחתה מאחר שבית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי נרכשה על ידי הנתבע 4 ואשתו. כמו כן, בית המשפט הורה לנתבעים 1-5 לשלם לתובעים 150,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. בנוסף, חויבה הנתבעת מס' 8, אחת מיורשיו של וינברג, לשלם לתובעים 50,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, שכן טענותיה חסרות שחר. בית המשפט מצא את טענותיה לא משכנעות וציין כי חתמה על הסכם המכיר במכירת הדירות. פסק דין זה ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה אמור להתבצע ביום 07/01/2016.