ע"ע 2715-07-10

תקציר

עניינו של הערעור בפיטוריו של המשיב, משה שלום, עובד היכל התרבות של עיריית פתח תקווה. האירוע שהצית את תלונת הפיטורים היה בטענה כי שלום נגח בראשה של עובדת בפניה. שלום לא הכחיש את האירוע, אך טען כי רק הצמיד את מצחו לשלה. בעקבות אירוע זה הושעה שלום ונערך לו שימוע בוועדת הפיטורים, שהציג בפניו שלל טענות על תפקוד לקוי, התנהגות בלתי הולמת והתנהגות אלימה לאורך השנים. שלום ועורך דינו השיבו לטענות אלה בכתב. בסופו של דבר החליטה הוועדה לפטר את שלום, וההחלטה אושרה על ידי מנכ"ל העירייה. העניין הגיע לפתחו של בית הדין המחוזי, שהורה על החזרתו של שלום, וקבע כי הפיטורים היו צריכים להיעשות בהליך משמעתי. בית הדין ביסס את החלטתו על "מרכז הכובד" של התנהגותו הפסולה של שלום, שאותה מצא כמשמעתית במהותה. העירייה ערערה על החלטה זו וטענה כי הפיטורים התבססו בעיקר על נימוקים מנהליים, ולכן התערבותו של בית הדין האזורי בשיקול דעתם אינה מוצדקת. בית הדין הארצי לעבודה, לאחר ששקל את החלטת בית הדין האזורי ואת טענות הצדדים, פסק לטובת העירייה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט צור ואליה הצטרפו סגן הנשיא ארד ונציגי הציבור בוימל ורפואה, קבעה כי הפיטורים היו מוצדקים בהתבסס על הראיות הרבות שהוצגו בפני ועדת הפיטורים בדבר תפקודו הלקוי של שלום ואי התאמתו לעבודה בעירייה. ראיה זו, קבע בית המשפט, מהווה עילה מספקת לפיטורים מינהליים, שכן מרכז הכובד שלה נמצא יותר במישור המינהלי מאשר במישור המשמעתי. עוד ציין בית המשפט כי ההחלטה לפטר את שלום התקבלה כדין, תוך מתן הזדמנות נאותה להגיב לטענות, והחלטת הוועדה נומקה כראוי. השופטת דוידו-מוטולה חלקה על כך, וסברה כי החלטת בית הדין האזורי צריכה לעמוד בעינה, שכן מעשיה של העירייה עצמה הצביעו על כך שהם רואים בהתנהגותו של שלום עבירת משמעת. זאת ועוד, מסקנת הרוב כי הפיטורים היו מנהליים בעיקרם התבססה על ראיות שנשמעו אך ורק בהליכי הביניים ולא שקלה עד תום את העובדות לגופן. בסופו של דבר, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעור העירייה, דחה את החלטת בית הדין האזורי ואישר את פיטוריו של שלום. המשיב חויב לשלם לעירייה הוצאות בסך 5,000 ₪. בית המשפט הדגיש כי החלטה זו מהווה סעד ביניים, עד לתוצאות התביעה העיקרית בפני בית הדין האזורי.