עב"ל 414/09

תקציר

המערער, יליד 1966, מועסק כמפעיל קרצוף משנת 1998 ונחשף לרעש מזיק בעבודה, מה שהוביל אותו להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בשנת 2007 בגין ירידה בשמיעה וטינטון כנפגעי עבודה. תביעתו נדחתה תחילה משום שלא עמד בהפחתה הנדרשת של 20 דציבלים בכושר השמיעה הממוצע לכל אוזן לפי סעיף 84א(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי. בית המשפט המחוזי מינה מומחה רפואי, ד"ר א. ברקו, שאישר את הירידה בשמיעה כתוצאה מרעש אך ציין כי הפחתת כושר השמיעה אינה עומדת ברף הסטטוטורי. למרות בדיקת שמיעה של מכון סונומיד שהצביעה על הפחתת הדציבלים הנדרשת, בית המשפט העדיף את תוצאות הבדיקה של מכון גל, שלא הראתה את הירידה הנדרשת ונחשבה אובייקטיבית ואמינה יותר. המערערת טענה כי יש לבחון את מבחן סונומיד שכן היא מיטיבה עם המבוטח ועומדת באמות מידה מוכרות, אך בית המשפט חלק על כך, תוך שהוא מציין את ההבחנה במהימנות הבדיקה ומעדיף את ממצאיו האובייקטיביים של מכון גל. משכך, נדחתה תביעתו של המערער הן בגין ירידה בשמיעה והן בגין טנטון, מאחר שלא עמד בתנאים החוקיים להכרה כנפגעי עבודה. הערעור נדחה מבלי שנפסקו הוצאות.