ע"פ 349/86

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של פנחס בן שושן על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשירת קשר לביצוע פשע, פריצה לבניין שאינו בית מגורים וביצוע פשע באמצעות רכב. די היה בראיות הנסיבתיות שהובאו נגד בן שושן, יחד עם הקלטות חשאיות של שיחות בין שותפים לפשע לבין עדים אחרים, כדי להרשיעו. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט א' חלימה, קבעה כי עדותו של שותף אחד יכולה לשמש לתמיכה בעדותו של שותף אחר, וכי התביעה הצליחה להציג ראיות רבות הקושרות את בן שושן לביצוע העבירות. השופט א' וינוגרד כתב חוות דעת חולקת, וטען כי הקלטות שהוקלטו בסתר היו צריכות להיות מוגשות במלואן, וכי עדויות השותפים תומכות זו בזו אך אינן אמינות כשלעצמן. באשר לשימוש בראיות נסיבתיות קבע וינוגרד כי משעה שהראיות העיקריות שהציגה התביעה לא הצביעו בהכרח על בן שושן כמבצע, שקריו איבדו ממשמעותם. עם זאת, דעת הרוב קבעה כי שקריו של המערער יכולים לשמש ראיה נסיבתית נוספת, וכי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה מעבר לספק סביר. בית המשפט דחה גם את ערעורו של בן שושן על העונש שהוטל, וציין את עברו הפלילי העשיר ואת חומרת העבירות.